מטפלות בעניינים ביקורת סרט

קיים דיסוננס מסוים בעולם הקולנוע והטלוויזיה בכל הנוגע לדמויות שקופות, מהגרים, עובדי בית ובעלי שכר נמוך. למרות שהם דמויות משמעותיות בחיינו, סיפורם מסופר דרך מתווך או גיבור אחר ובדרך כלל הם רק דמות משנית או כזו שבאה "לעזור" ולא יותר. ההתעלמות הזו רווחת בייחוד במחוזות הוליווד, אשר מרבה להתרחק מנושאים חברתיים, ולתוך הוואקום הזה מגיע הקולנוע הזר שלא חושש ללכלך את ידיו בדרמות חברתיות המתובלות בחוש הומור. כזה, הוא הסרט הצרפתי "מטפלות בעניינים" שלא חושש לגעת בנושאים מורכבים ולעמת אותנו עמם.הבמאי ז'וליאן רמבלדי, שגם היה שותף לכתיבת התסריט ביחד עם ז'אן לוק גאג'ה, מביא לנו את סיפורה של אנג'ל, מהגרת מחוף השנהב, ודרכה פותח צוהר לחייהם וקשייהם של המהגרים ובייחוד המטפלות, אלה שמפתחות מערכת יחסים ארוכה עם ילדי המעסיקים. את ההשראה לסרט שאב רמבלדי מהתבוננות במערכת היחסים שנרקמה בין בנו דינו לאמירה המטפלת שלו, ועד כמה הקשר הזה היה יותר חזק מהקשר שלו עם בנו. המראה שמציב לנו ז'וליאן מכריחה אותנו להתבונן באנשים שמשפיעים על חיי ילדינו, בעוד אנחנו עסוקים בפיתוח הקריירה. הסרט מציג זאת בצורה שנונה ועם הומור פריזאי אופייני, מבלי להפנות אצבע מאשימה אלא בצורה מתחכמת. אנג'ל אותה מגלמת איי האידרה ("סה לה וי") מביאה עוצמות ייחודיות בתפקידה כבחורה מוכשרת, תחמנית שמבחינתה כל האמצעים כשרים. היא לא נרתעת בקלות והיא אשפית ביציאה ממצבים מביכים ויחד עם זאת ככל שנתקדם בעלילה, כשהיא נכנסת לנעלי המטפלת באחת משכונות היוקרה בפריז, נבין את העול שיושב על כתפיה. אנג'ל צריכה לטפל בארתור (וידאל ארזוני) בן ה-8 כשברקע יש גם את עורך הדין אדוארד (אחמד סילה) שמתאהב מעל ראשו באנג'ל ומוצא את עצמו לא אחת בניגוד עניינים. אנג'ל מתוודעת לתנאי העבודה של המטפלות האחרות ולמצבן הרעוע ומחליטה לקחת את העניינים לידיה.אחת הסוגיות המורכבות שמציג הסרט היא ילדי המטפלות שנשארים מאחור, והתהיה כיצד מצליחה אנג'ל שבנה נשאר בחוף השנהב להתחבר לילד זר וליצור עמו קשר עמוק, כאשר בנה נמצא הרחק ממנה. נקודה נוספת אליה הסרט מתייחס היא יחסי העבודה בין המטפלות שברובן מהגרות וחסרות מעמד להורים הלבנים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. זה בא לידי ביטוי ביכולותיהם של ההורים להימנע מתשלומים להם זכאיות המטפלות תוך ניצול ציני שלהן, וניצול המשאבים לטובתם בעזרת חבריהם עורכי הדין. הסרט מצליח לשלב את כל המורכבויות בעלילה בצורה שנונה, כאשר הצילום והעריכה מוסיפים נדבך נוסף לדרמה הקומית. כך, באחת הסצנות כשארתור בוחן את דירתה של אנז'ל, המצלמה מנחה אותנו להסתכל מנקודת מבטו של ילד בן שמונה עשיר שבוחן את הדברים וייתכן שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל בדירה צנועה וקטנה כזו.אנקדוטה סנטמנטלית מופיעה בצורת שירו של בורביל "עדינות" עמו בחר הבמאי לסיים הסרט, כשהוא בוחר להעביר באמצעותו מסר כשהוא מצהיר שרוך הוא ערך שאנו נוטים לשפוט כחמוד, אך עבור ז'וליאן רמבלדי זה דבר חיוני. מבחינתו רוך הוא מילים, הדרך שבה אנחנו אומרים דברים והחשוב מכל הצורך לשים לב ולהבחין גם באחר ובשונה. אין חותמת מוצלחת מזו לסרט רגיש ורלוונטי על האנשים שאנחנו לא סופרים, אך מרבים להישען עליהם.