הזמן שלנו ביקורת סרט

טוביאס (אנדרו גארפילד, "ספיידרמן המופלא") ואלמוט (פלורנס פיו, "אופנהיימר") נפגשים במקרה. היא נכנסת בו ברכבה לאחר שהלך לחפש עט כדי לחתום על מסמך הגירושים מאשתו הקודמת, מזמינה אותו למסעדת השף שהיא פותחת ומשם האהבה פורחת. אבל זו לא ההתחלה של הסרט "הזמן שלנו" (We Live in Time), קודם לכן אנו מגלים שהשניים הם כבר זוג ואלמוט מנסה להיכנס להיריון, רואים אותם עם ילדתם הקטנה כשמתגלה שאלמוט לוקה בסרטן, חוזים בהם נפרדים לתקופה וחוזרים זה לזו וכך הלאה בתקופות שונות בחיי הזוגיות שלהם שמתערבבות זו בזו כשעל הצופה להרכיב את פאזל הזמנים וההתרחשויות.התכסיס הזה של הבמאי ג'ון קראולי ("ברוקלין") והתסריטאי והמחזאי הבריטי ניק פיין (הסדרה "תאוות נדודים") גורם לתחושת דיס-אוריינטציה של הצופה בהתחלה, אך במהרה ובאמצעות רמזים ויזואליים ותוכניים שמסייעים לצופה (בטן הריונית, שיער שקוצר בשל המחלה) ניתן להתמקם במהרה יחסית ולהישאב לעלילה. אמנם במאים כמו טרנטינו השתמשו בעלילה מפוזרת ולא ליניארית כבר לפני 30 שנה בסרטים כמו "ספרות זולה", אך בז'אנר הדרמה הרומנטית זה פחות קביל כשהדוגמה המרכזית שעולה לראש הוא הסרט המוצלח "בלו ולנטיין" של דרק סיאנפרנס, בכיכובם של ראיין גוסלינג ומישל וויליאמס, שעקב אחר זוג נשוי לסירוגין בשתי תקופות שונות במערכת היחסים שלהם. כמו ב"בלו ולנטיין", המבנה הזה תורם לצפייה במערכת היחסים כמכלול שבו הצופה יודע לפני הגיבורים את העליות והמורדות הצפויים, נשאב יחד איתם לסיפור האהבה וחווה את השתלטות המחלה והשפעתה על מערכת היחסים אל מול האישה הבריאה שאלמוט הייתה קודם לכן. ייתכן ולחלק מהצופים הסרט היה עובד יותר אם היה מציג את האירועים באופן ליניארי, אבל כנראה שזה גם היה הופך את העלילה שלו וההתמודדות עם הסרטן, שראינו דומות לה בסרטים כמו "אשמת הכוכבים", לשגרתית יותר. עם זאת לא תמיד המעבר בין הזמנים תורמים לעלילה ולפעמים הם נדמים שרירותיים וגימיקיים יותר מאשר כחלק בלתי נפרד מהתפתחות הסרט.מה שמעלה את הסרט כלפי מעלה באמת הוא שני הכוכבים הראשיים. אנדרו גארפילד, שחייב לקראולי את פריצתו בתפקידו הקולנועי הראשון בסרטו המצוין "בוי A", מוכיח שוב שהוא הרבה יותר מגיבור העל הידידותי ספיידרמן. יש לו כריזמה שקטה ולא מתפרצת וחביבות שקורנת ממנו שהופכים את טוביאס לדמות שקל להזדהות עימה. עוד יותר טובה היא פלורנס פיו. היא אמנם רק בת 28, אבל תוך זמן קצר היא הפכה לאחד הכישרונות המבוקשים ביותר בהוליווד עם תפקידים בשוברי קופות כמו "האלמנה השחורה", "אופנהיימר" ו"חולית: חלק 2" לצד תפקידים בסרטי איכות כמו "נשים קטנות" שהקנה לה מועמדות לאוסקר, סרט האימה עוכר השלווה "מידסומר" ו"ליידי מקבת'". פיו, אולי בתפקידה הטוב בקריירה, סוחבת את הסרט על גבה בגילום אישה אמביציוזית ותחרותית, שעומדת על שלה ותמיד שואפת לעוד, גם אם זה פוגע בבריאותה ובמערכת היחסים שלה. דמותה היא לא תמיד חביבה ומניעיה לא תמיד מובנים לצופים וגם לטוביאס, אך פיו מצליחה למקד את הסרט סביבה וסביב התהליך שדמותה עוברת.קראולי, שהוכיח את יכולתו בדרמות רומנטיות מוצלחות המתפרסות על פני שנים ב"ברוקלין" שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, מביים את הסרט במיומנות, ונע בין רגעי שיא כמו סצנת לידה בלתי נשכחת בחדר שירותים לבין רגעים מוכרים וקלישאתיים יותר כתחרות בישול שבה משתתפת אלמוט.התסריט המוצלח והמשחק הטוב מונעים מהסרט להיגרר למחוזות המלודרמה השבלוניים ומאפשרים לו לעסוק בשאלות של השפעת הזמן על חיינו, הרגעים הקטנים והמשמעותיים בחיים והעדיפות לחיים קצרים יותר ומלאי משמעות, מאשר ארוכים אך כאלה שבהם לא הגשמנו את רצונותינו. התוצאה נעה בין סרט איכות האופייני לאולפני 24A לדרמה רומנטית מרגשת וסוחטת דמעות לקהל הרחב ומצליחה לשכנע ברובה.