הבמאי הדוקומנטרי היהודי זוכה פרס האוסקר דניאל רוהר ("נבלני") עושה את המעבר מקולנוע תיעודי לעלילתי עם "המכוון", ומצליח לייצר מותחן קאמרי, מהודק ואפקטיבי להפליא, שמנצל את המדיום המוזיקלי בצורה יוצאת דופן. במרכז העלילה ניקי (ליאו וודאל, המוכר מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" וכמושא אהבתה של רייצ'ל ווייז בסדרה "ולדימיר"), ילד פלא לשעבר ופסנתרן מחונן, הסובל מרגישות קיצונית לרעש (היפראקוזיס). בשבילו, העולם האקוסטי היומיומי הוא שדה מוקשים של כאב, מה שמאלץ אותו להסתובב באופן קבוע עם אטמי אוזניים. הוא מתפרנס כטיונר – מכוון פסנתרים – תחת חסותו של אמן ותיק בתחום, הארי הורוביץ, בגילומו של זוכה שני פרסי האוסקר דסטין הופמן ("איש הגשם", "קרמר נגד קרמר", "טוטסי", "קאובוי של חצות" ועוד רבים). כשהארי המנטור שלו חולה ומסתבך בחובות רפואיים, ניקי נאלץ למנף את הכישרון הייחודי שלו בדרכים מפוקפקות.ההברקה התסריטאית החכמה הופכת את המוגבלות הפיזית של ניקי ואת השמיעה האבסולוטית שלו לכלי העבודה המושלם עבור פורץ כספות. כאן מופיעה הנקודה הישראלית שתדבר אל הקהל המקומי: הופעתו של ליאור רז בתפקיד הנבל הראשי, אורי. אורי הוא הבעלים של חברת אבטחה המאבטחת את בתיהם של האנשים העשירים ביותר בניו יורק והסביבה. אלא שמדובר בחברה מפוקפקת שמזהה את הפוטנציאל של ניקי וגוררת אותו לעולם השודים. רז מייצר כאן דמות של אנטגוניסט כריזמטי, מאיים ומאוד "ישראלי" במובן המחוספס של המילה – היפוך מוחלט לעדינות ולמופנמות של ניקי. לצד רז, בתפקידי משנה קטנים יותר כשני עוזריו, ניתן למצוא את גיל כהן וניסן סקירה המגלם את אחיינו של אורי. יש לציין שסקירה אחראי על מרבית הסיטואציות המצחיקות ביותר בסרט, והוא פשוט תגלית נפלאה. הלוואי והוא יזכה לתפקידים נוספים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. הילד כוכב.
פרסומת
לעומת האופי הישראלי הבוטה, ניתן להתמוגג מהנוכחות היהודית-ניו-יורקית הקלאסית. מייצג אותה דסטין הופמן, המביא למסך את הגווארדיה הישנה של יהדות ניו יורק, המלאה בצ'ארם, חום אנושי ותרבותיות אירופית של פעם. את רעייתו בסרט מגלמת שחקנית התיאטרון זוכת הפרסים טובה פלדשו, המוכרת יותר משלל סדרות טלוויזיה כמו "רק לא זה", "המתים המהלכים", "האקסית המטורפת" ועוד. פלדשו הנפלאה מביאה למסך הופעה חמה ומדויקת להפליא בתפקיד אשתו, מרלה. מערכת היחסים שלה עם הופמן מעניקה לסרט עוגן רגשי ומשפחתי מובהק. הם מייצגים עבור ניקי את האידיאל שהוא חושש שההפרעה במערכת השמיעה והעיבוד העצבי תמנע ממנו: זוגיות ואהבה.הסרט כבר הציג בשלל פסטיבלי קולנוע נבחרים בעולם, ביניהם טלורייד, טורונטו, סאנדנס ועוד רבים. הוא גם מחזיק מזה זמן רב בציון מרשים של 94% ב-Rotten Tomatoes – נתון מפתיע למדי עבור נאו-נואר עכשווי וצנוע תקציבית, אך מצד שני גם לא ממש מפתיע. יש בסרט הזה לב יהודי חם ואוהב. זה לא סתם עוד מותחן פשע; ניתן להרגיש שהבמאי באמת אוהב את גיבורי הסרט, אפילו את העבריינים הקטנים תוצרת המזרח התיכון. לכן יש ביצירה הזו רובד אנושי שמצליח לגעת בלב. יש כאן גם התייחסות להיסטוריה היהודית, שאחראית בין היתר לתפנית בעלילה ומספקת רובד מורכב אף יותר לכלל הדמויות, אך כדי למנוע ספוילרים לא נרחיב בנושא.
מעבר למשחק הנפלא, הכולל גם הופעת אורח חביבה של ז'אן רנו האגדי ("לאון"), רוהר משתמש במדיום הקולנועי כדי להכניס אותנו בצורה פיזית ממש לתוך הראש והאוזניים של הגיבור. על עיצוב הסאונד בסרט זה חתום זוכה האוסקר ג'וני ברן המוערך, שעשה עבודה מופתית בסרט "אזור העניין". הסאונד בסרט הנוכחי הוא לא פחות מיצירת אמנות. הסצנות בהן ניקי מתמודד עם היפראקוזיס נעות בצורה מבריקה בין סצנות אקוסטיות עמומות וסטריליות לבין התפרצויות ווליום אגרסיביות. סצנה אחת עם צופר אוויר תמחיש יותר מהכל את הכאב של ניקי.את הפסקול המצוין, המורכב משלל נעימות ג'אז, כתב וויל בייטס, והוא עוטף את הכל באווירה ניו-יורקית כמו של פעם. מאחר שדמותו של הארי הורוביץ (הופמן) מוצגת כאגדה מקומית של כיוון פסנתרים בניו יורק, כמישהו שעבד לאורך השנים עם גדולי המוזיקאים בעולם, אנחנו זוכים גם להופעת אורח של אגדת הג'אז הרבי הנקוק בתפקיד עצמו, כאחד הלקוחות המפורסמים והוותיקים של הארי. בנוסף להופעתו הפיזית, הסרט מתהדר בכמה מקטעיו המוזיקליים הקלאסיים המשובצים בפסקול, מה שמוסיף המון לאווירה הנוסטלגית שדניאל רוהר בנה."המכוון" הוא לא סרט ענק, והוא גם לא סרט חשוב, אבל הוא כן בידור קולנועי משובח מהסוג שהיו עושים פעם. אין שום דבר רע בבידור קולנועי בוגר שיש בו דמויות, סיפור שבוחר תפניות עלילתיות מפתיעות ולא שגרתיות, פסקול המעדיף להישען על מוזיקה קלאסית או ג'אז ולא על ביטים עכשוויים. בדיוק כמו הפסקול שלו, גם הסרט מסרב להיכנע למניירות הוליוודיות טיפוסיות של סרטי שודים, ומציע קודם כל סיפור אנושי עם חיבור יהודי וישראלי חזק. "המכוון" הוא סרט קטן עם נוכחות גדולה, המספק לצופים חוויה קולנועית שמחייבת מסך גדול ומערכת סאונד חזקה ככל האפשר, ויש לו סוף ממש, אבל ממש, נפלא.
"ממש נפלא"
המכוון (עמוד סרט)
דסטין הופמן
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות