העידן הנוכחי של הקולנוע מחבב את קטגוריית הביוגרפיות מעוררות ההשראה, בעיקר ביוגרפיות מוזיקליות דוגמת "מייקל" או פוליטיות כמו "לינקולן". בדרך כלל הסרטים הללו מצליחים בקופות, מה שגורם לעוד סרטים מהקטגוריה להגיע לאקרנים. כמו כל קטגוריה או ז'אנר, יש לה את המוסכמות והקלישאות שלה. סרט חדש המשתמש בביוגרפיה מעוררת השראה של אדם אמיתי הוא "מילה שלי" ("I Swear") שכולל בתוכו הרבה מהמוסכמות של הז'אנר שאליו הוא שייך.הסרט מספר את סיפורו של ג'ון דייווידסון (רוברט ארמיו, "משחקי הכס"), אשר התחיל לפתח תסמונת טורט בגיל 14. התסמונת גורמת לו לתנועות, טיקים ולביטוי צלילים קוליים באופן בלתי רצוני. חלק מאותם "צלילים קוליים" הן קללות. כתוצאה מהתסמונת, הוא לא מסוגל להשתלב בסביבות שהיה חלק מהן בעבר ובלתי מותאם למסגרות חדשות. הוא עושה יותר מדי רעש כדי להיות בספרייה, הוא לא מסוגל למצוא בת זוג בגלל הקללות והגסויות הבלתי נשלטות ואותו דבר תקף לגבי עבודה. אך לא היו הופכים את סיפורו לסרט אם לא היה קצה אופק חיובי בחייו והוא לא היה עושה משהו משמעותי בחייו. ג'ון דייווידסון פעל כדי שהציבור יבין ויקבל אנשים בעלי תסמונת טורט, כך שהצליח לנצל את ה"מגבלה" שלו למטרה חיובית.
פרסומת
לומר שדייווידסון מצליח בחייו זהו לא ספוילר. לא רק שמדובר על סיפור אמיתי שמי שמכיר אותו יודע את סופו, ולא רק שאמצעים שיווקיים כמו הטריילר מוכרים אותו כסיפור של תקווה והצלחה, "מילה שלי" נפתח ב-2019, בכך שדייווידסון עומד לקבל פרס ממלכת אנגליה על מפעל חייו. לא מדובר בהחלטה חכמה מבחינה תסריטאית, הרי מדובר בסרט שכולו ליניארי חוץ מהמיקום של הסצנה הזו ברצף העלילתי. גם אם אפשר להניח מה יהיה עתידו של דייווידסון, פתיחת הסרט גוזלת מתח וספק משאר הנרטיב. דמותה של דוטי (מקסין פיק, "התיאוריה של הכול") מוצגת בסצנת הפתיחה, אך בפעם הבאה שהצופים פוגשים אותה, היא בסצנה שמתרחשת בצעירותו של ג'ון ובה נאמר שהיא סובלת מסרטן. ברור שהיא לא תמות בהמשך, הרי ראינו אותה חיה ב-2019!.ככל הנראה הסצנה שפותחת את הסרט נועדה דווקא כדי להסיר ממנו מתח פוטנציאלי. במהלך הצפייה, נהיה ברור שהוא אמור לתפקד כמעין מרחב מוגן, נטול משליליות אמיתית למרות הקללות והמלודרמה שבו. סרט שאמור להיות נעים הוא לא פסול אוטומטית, להפך. אבל סרט שאמור להיות נעים לא בהכרח אמור להיות נטול עומק. "מילה שלי" דבק בקלישאות ומוסכמות של ז'אנר הסרט הביוגרפי באופן די הדוק. מהנקודה בחייו שג'ון דייוידסון הילד (סקוט אליס ווטסון) מתחיל לפתח את התסמינים של טורט ועד כמעט סוף הסרט, כל האמצעים הקולנועיים אשר אמורים להציג דיכוי חברתי מוצגים. ג'ון נענש על ידי מנהל בית הספר היוקרתי שלו, מתעמת עם המשטרה שלא מבינה מהי תסמונת טורט (או לא רוצה להבין), מוכה ברחוב, מוכה במועדון ואפילו מגיע לבית משפט. אותם אמצעים קולנועיים מוצגים ללא שינוי משמעותי לעומת הרבה סרטי ביוגרפיה חברתיים אחרים. סצנות רבות מדי זהות לסצנות מסרטים אחרים, שרק חסרים את הקללות של ג'ון.
ג'ון אומר בסרט שאפילו הוא צוחק מהקללות שלו לפעמים. יש ב"מילה שלי" הרבה הומור שנובע מהגסויות שיוצאות מפיו. השחקן הראשי, רוברט ארמיו נפלא בתור ג'ון: משכנע, מצחיק ומלא חן. בלעדיו התזמון הקומי של הקללות לא היה עובד. איזון הטונים של דרמה וקומדיה לא מרגיש מוזר. הוא מרגיש טבעי, אינו מרגיש מגושם ואינו מאולץ.אך האם סרט שנגמר בטקסט שמבקש הבנה כלפי תסמונת טורט אמור להציג את התסמונת כקומית ברובה? סימן השאלה כלפי הייצוג נובע גם מכך שיש דמויות אחרות עם טורט בסרט, כולן מקללות בלי סוף באופן בלתי ניתן לשליטה. חיפוש מהיר באינטרנט חושף שרוב האנשים שמאופיינים ע"י תסמונת טורט לא מקללים כתוצאה ממנה. "מילה שלי" גם נגמר בכך שג'ון עובר ניסוי קליני שאמור לעזור למנוע את הטיקים שלו, ניסוי שמצליח, לפחות במקרה האישי שלו. האם נכון לעשות זאת בסרט שגם דורש שהחברה תקבל אנשים בעלי תסמונת? מהי עמדתו של הסרט?"מילה שלי" היא יצירה סבירה מבחינת האיכות שלה, אך השיח הכללי סביבה טוען שמדובר בסרט מופתי. הסרט אמנם דן בנושא חשוב, אך העובדה הזו לא הופכת אותו אוטומטית ליצירה מושלמת. "מילה שלי" כולל ביצועים טובים של שחקנים מוכשרים, הומור וייצוג אמפתי של קבוצת מיעוט שבקושי מיוצגת, אך הוא לא הרבה יותר מזה.
מילה שלי (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות