געגוע ביקורת סרט

הסרט "געגוע" (2024) של היוצר הישראלי שבי גביזון ("חולה אהבה בשיכון ג") הוא לא פחות ממרתק, ואין לכך שום קשר לעלילה שלו. הוא משלב בתוכו שילוב נדיר בין עיבוד קנדי-אמריקאי לסרט ישראלי לבין עיבוד מחודש שיוצר עושה לסרט של עצמו. למרבה ההפתעה, זהו לא הסרט הראשון של יוצר ישראלי שעונה על הקריטריונים הללו, וניתן למצוא גם את "הבתול האמריקאי האחרון" (1982) – עיבוד אמריקאי לסרט הקאלט הישראלי "אסקימו לימון" (1978) כששניהם בוימו על ידי בועז דוידזון. מדובר במקרה מרתק, אך למרבה הצער, כאן מסתיימים הדברים המעניינים שניתן לייחס לסרט."געגוע" שומר על השם ועל העלילה (עם שינויים קלים) של המקור הישראלי משנת 2017. דניאל בלוך (ריצ'רד גיר, "אישה יפה") מגלה במפגש עם האקסית שלו מלפני 20 שנה שהיא נכנסה להיריון ושיש להם ילד משותף. בגרסה הזו היא עברה חזרה להמילטון, קנדה מניו יורק, וזה נותן לה תירוץ טוב יותר מדוע לא סיפרה לו עד היום. אם זה לא מספיק, הילד המשותף שלהם – אלן (תומאסו סנאלי, "חג ההודיה") נהרג בתאונת דרכים ולדניאל אין שום דרך להתחבר אל אלן מלבד ללכת בצעדיו ולנסות להכיר אותו דרך הסיפורים מהמכרים שלו. דניאל חווה תחושת אובדן וגעגוע לילד שהוא אף פעם לא הכיר, והוא נלחם על שמו הטוב של הילד, גם כאשר מתגלים עליו דברים בעיתיים כמו הטרדות חוזרות ונשנות של המורה שלו אליס (דיאן קרוגר, "ממזרים חסרי כבוד"). מכורח הפרסום, הפרסים, והסרטים הגדולים שהשתתפו בהם, כמעט בלתי אפשרי שלא ליפול בתחושה שיש עליונות ליוצרים ולשחקנים הצפון-אמריקאיים. אי אפשר לקבוע ששי אביבי שחקן מוצלח יותר, אבל בהחלט ניתן להגיד שריצ'רד גיר נכשל בניסיון למלא את הנעליים הגדולות שאביבי השאיר לו בגילום דמותו של דניאל (או אריאל בגרסה הישראלית). גם בהשוואה בין דיאן קרוגר ונטע ריסקין בתפקיד המורה יש מנצחת ישראלית ברורה. התפקיד של דניאל דורש המון רגישות כדי להצליח לייצר חיבור עם דמות אנוכית, חצופה וכמעט בלתי נסבלת. עם הגשות טקסט מביכות ושתיקות שלא מצליחות להעביר את העובר עליו, גיר לא מצליח לספק את הסחורה שהסרט משתוקק לה. גם הכתיבה לא באה לעזרתו, ורגעים מסוימים גורמים לגלול עיניים, כמו הסצנה בה הוא מתוודה בכיתה על כך שאביו היה נוהג להכות אותו בברוטליות. דניאל נמצא במקום כה בעייתי ומעורר הזדהות, ולמרות זאת, קשה להתחבר אליו ולהבין את המעשים שלו, ובעיקר קשה להבין מדוע הדמויות האחרות ממשיכות לנסות לעזור לו.הכתיבה והבימוי גורמים לסיטואציה מאוד מורכבת להתנהל באיפוק מירבי שהולם את הסטריאוטיפ הצפון-אמריקאי, איפוק שהיה נוכח גם בגרסה הישראלית. אולם אז, היה נדמה בכל סצנה כי יש רבדים עמוקים יותר ומתח שבכל רגע עלול להתפרץ. אנשים מתורבתים שמנסים בכל כוחם להישאר כאלה. בגרסה הזאת, נדמה שכל הדמויות מדקלמות טקסט, ואפילו הניצבים ברקע נראים כאילו לא טרחו לתת להם הוראות בימוי. גם הצילום חסר כל יצירתיות, במה שמוסיף לתחושה שכל הצוות היה חסר אנרגיה במהלך העשייה. קשה לזהות ניצוץ שגרם למוטיבציה לספר שוב את אותו הסיפור בדרך אחרת, שלא לדבר על המוטיבציה לנסות לייצר סרט שיעלה על המקור שלו. הדברים הטובים שניתן להגיד על "געגוע" (2024) הם כאלה שהיו קיימים כבר בגרסה הישראלית. הסיפור בעל פוטנציאל רב, על אף שתמיד מרגיש שהוא לא ממומש עד הסוף. הבחירה להפוך את אלן לילד לא מושלם מביאה להתמודדות מורכבת מצד דניאל, וקו העלילה שמוביל לסוף הוא מקורי ומייצר עניין, זאת למרות שהוא לא מוביל את המסע של דניאל לסיום מספק. החשיבות של אביו של דניאל, שאמור להסביר לנו חלק גדול מאישיותו, מפוספס לחלוטין והקונפליקט איתו לא מגיע למימוש אמיתי. גם ההתנסות של הסרט עם ייצוג דימויים באמצעות החלומות של דניאל יוצרים רגעים זכירים שפשוט איבדו את החיבור לרגש שהיה אמור להגיע איתם.עיבודים לסרטים קיימים הם לא דבר חדש, בטח בקולנוע האמריקאי שלוקח סרטים זרים שהצליחו באופן יחסי וזורק עליהם כסף ופרצופים מוכרים כדי לשווק אותם מחדש לקהל האמריקאי והבינלאומי שצמא לתוכן "מקורי". לעיתים נדירות, הסרט הזר הוא במקרה תוצר ישראלי כחול-לבן. גם עיבודים מחודשים שיוצרים עושים לסרטים של עצמם אינם שכיחים אמנם אך קיימים, ובמהלך השנה הקרובה נקבל את גרסת הלייב-אקשן לסרט האנימציה המצליח "הדרקון הראשון שלי" (2010) עם אותו היוצר. משימת העשייה מחדש היא קשה ומאתגרת אך היא אפשרית כשהרימייק נעשה מהסיבות הנכונות ועם תשוקה לספר שוב את אותו הסיפור. לא ברור מדוע בחר שבי גביזון לייצר גרסה חדשה לסרט שלו, ובזמן הצפייה, אי אפשר שלא לתהות מה השתבש בדרך. בסוף נותר רק געגוע לגרסת המקור הישראלית.