יעד סופי: קשר דם ביקורת סרט

כבר 25 שנה חלפו מאז שהתסריטאי ג'פרי רדיק הפך רעיון לפרק בסדרת "תיקים באפלה" לסרט אימה מצליח, שהוליד סדרת סרטים שעיצבה את האסתטיקה של הז'אנר בתחילת שנות ה־2000. "יעד סופי" הפך במהירות למותג ייחודי – כזה שלא נשען על נבל מוחשי ומפחיד, אלא על סצנות מוות יצירתיות, בימוי מוצלח ואפקטים מרשימים. עם זאת, ככל שהסדרה התקדמה, התגלתה המגבלה המרכזית שלה: בהיעדר דמות נבל ברורה, כל כולה נשענה על דמיון הבמאים ועל יכולתם להמציא רגעי אימה מקוריים. למרבה הצער, לא כל הבמאים שביימו את סרטי ההמשך חלקו את השובבות של ג'יימס וונג, במאי הסרט הראשון והנחשב ביותר בסדרה.כך הפכה "יעד סופי" למעין פרודיה על עצמה – אוסף סצנות מוות מופרכות וחסרות מעוף. השפל הגיע עם "יעד סופי 5", שנחשב לדלוח ולנמוך ביותר מבין החמישה. ובכל זאת, כחלק מגל הקאמבקים המוצלח של מותגים כמו "המסור" טרילוגיית "האלווין" החדשה ו-"צעקה", גם "יעד סופי" חוזרת – והפעם קצת אחרת. הסרט החדש מתרחק מהנוסחה המוכרת – דמות שחוזה אסון, נמלטת ממנו, ומגלה כי המוות בא "לתקן" את הטעות – ומציג סיפור שונה במקצת. סטפני רייס, סטודנטית צעירה, סובלת מסיוטים שבהם היא עדה לאסון מחריד משנת 1968 רק בשביל להבין כי אותו אסון מעולם לא התרחש במציאות. עד מהרה היא מגלה שהאישה שהיא רואה בחלומותיה היא לא אחרת מאשר אייריס, סבתה שמעולם לא פגשה, אשר מתעקשת כי המוות רודף אחריה ואחר כל המשפחה המפורקת שלה.אילו לא היה זה תסריט המיועד לסרט מסדרת "יעד סופי", ייתכן שהרעיון היה מתפתח לדרמה פסיכולוגית על משפחה במשבר. ואכן, הרגעים המצמררים ביותר אינם מגיעים מהמוות עצמו, אלא מהמתחים בתוך התא המשפחתי: משפחה מפורקת שנאלצת לשתף פעולה כדי לשרוד קללה שרודפת אותם – תרחיש שמאפשר לרגש לחדור מבעד לדם. אך החוזקה המרכזית של התסריט ומה שהופך אותו לטוב ביותר מאז הסרט הראשון היא המודעות העצמית שלו. הדמויות אינן נאיביות, ואף לועגות בעצמן לרעיון שהן נרדפות על ידי אסופת צירופי מקרים – מעשה ידיו של המוות – שנוצרים כמעט כמו חוק מתמטי אכזרי. התחכום הזה מעניק לסרט גוון כמעט פרודי שמרחיק אותו מהטון הרציני והכבד מדי של חלק מהפרקים הקודמים. ההומור העצמי שובר את הפאתוס המוגזם ומעניק לסרט קלילות רעננה. זהו מהלך חכם שעשוי להבטיח עתיד מבטיח יותר לסדרה כולה.מי שאחראים לרוח החדשה הזו הם הבמאים זאק ליפובסקי ואדם שטיין – ומפתיע לגלות שסרטם המפורסם ביותר הוא עיבוד לייב-אקשן לסדרת "קים פוסיבול". השניים מצהירים כבר בסצנת הפתיחה: אנחנו לא מתביישים בכך שיצרנו סרט אימה מזוויע ומדמם. למעשה, זו הפעם הראשונה מאז ימי ג'יימס וונג שהסדרה מרגישה שהיא בידיים יצירתיות. המוות מקבל כאן שוב את המקום הראוי לו: פחות כבד, יותר פרוע ואכזרי כמעט כמו סדרת "המסור". ליפובסקי ושטיין לא מותירים מקום לדמיון: כל סצנה מצולמת עד לנשימה וטיפת הדם האחרונה, וכאשר הם בוחרים דווקא לא להראות דבר מסוים – זה רק כי יש להם סיבה מוצדקת.אבל סרט אימה טוב נמדד לא רק במוות – אלא גם בחיים. וכאן טמונה הבעיה הגדולה ביותר של הסרט: הליהוק. קייטלין סנטה חואנה, בתפקיד הראשי של סטפני, לא מצליחה לעורר אמפתיה. לצידה, תיאו בריונס בתור אחיה, משדר קרירות חד-ממדית ואינו מצליח לבסס רגש אמיתי. גם שלושת השחקנים המגלמים את בני הדודים מזכירים יותר הופעה מאופרת סבון. לעיתים, כשהמוות מגיע יש תחושת הקלה. גם ריה קיהלסטדט, בתפקיד האם הנעדרת דארלין, נראית כאילו הייתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר. לעומתם: ברק בסינג'ר ("סטארגירל") קופצת להופעה קטנה בתור אייריס הצעירה. הגרסה הבוגרת, המשוגעת והמבדרת יותר מגולמת בידי השחקנית הקנדית גבריאל רוז גם היא טובה. טוני טוד, שנכח בקביעות בכל סרט בסדרה מלבד הרביעי, קופץ להופעה אחת אחרונה ומרגשת לפני מותו בחיים האמיתיים.