לפני כשני עשורים, הבמאי ואמן המולטימדיה המכונה קווארקס כמעט טבע למוות במהלך גלישה בבאלי, כאשר זרם חזק סחף אותו למרחק של מאות מטרים מהחוף, וגלים עצומים גררו אותו מטה מתחת למים. מכאן נולד הרעיון לסרט כאשר התעורר כעבור שלושה ימים בחדר לבן וחסר הקשר, לרגע קצר באמת האמין שהוא מת ונמצא בעולם שמעבר. רק לאחר מכן הבין כי הוא מאושפז בבית חולים, וברגע זה, ניצב על הגבול הדק שבין חיים ומוות, נבט בו הרעיון שהפך מאוחר יותר ליצירה קולנועית שלמה.החווייה הזו, של אובדן שליטה מוחלט ותחושת מעבר בין עולמות, הציתה בו את הרעיון לעולם בו מתקיים סרטו Pandemonium (שבתרגום עברי מדויק הוא - מהומה) אך בארץ נקרא "מעבר לגיהנום". מה מתרחש לאחר המוות? האם ישנו גן עדן והאם יש גם כן גיהנום? אם כן, כיצד מבדילים בין נשמה טהורה, כזו שמקומה בגן עדן, לבין נשמה טמאה? אפשר לקבל סיוטים כבר מעצם המחשבה על שאלות פילוסופיות כאלו. כאלו שאלות נשאלות בסרטו של קווארקס אך באופן דווקאי – לא מקבלות מענה.
פרסומת
נתן ודניאל מתעוררים באמצע הכביש אחרי תאונת דרכים, מבולבלים ולא מפוקסים. הם מגלים שתי דלתות הניצבות בפניהם. דלת אחת לבנה ומהודרת שמובילה את הדרך הנחשקת לגן עדן. הדלת השנייה נראית שחורה ואפלה, מובילה את הדרך לעינוי אינסופי בגיהינום. המסע של אחרי המוות והמאבק עם השאלה – מי ראוי לגיהינום? – מוביל למפגש עם עוד שתי דמויות. ז'אן (השחקנית בת ה-12 מאנון מיינדיביד), ילדה פסיכוטית שמצליחה להבהיל אפילו את הוריה וג'וליה שמוצאת דרך לא שגרתית להתמודד עם התאבדות בתה. אבל זאת רק ההתחלה. בהובלתו של השד נורגול, נתן מתחיל להבין שהסיוט שלו רק התחיל.נראה כי קווארקס שואב השראה לא רק מאותו אירוע טראומטי ששינה את חייו, אלא גם ממקורות ספרותיים ופילוסופיים כמו "התופת" של דנטה ו"גן העדן האבוד" של מילטון, לצד השנינות האקזיסטנציאליסטית של סמואל בקט. אך אל תטעו, יוצרי הסרט לא ניגשים אליו עם חקר מעמיק או אמירה מסובכת. אפילו הדמויות עצמן לא מתעסקות עם לחשוב יותר מדי. להיפך, הרגעים הטובים ביותר של הסרט קורים כאשר קווארקס יודע עבור מה הצופים קונים את הכרטיס - אימה ומעט בידור. לפיכך, הסרט עמוס בבדיחות שחורות, שדווקא עובדות נהדר, ואימה גורית במיוחד. במילים אחרות, קווארקס נמצא במיטבו כאשר הוא מנסה לבדר ולא לקחת את העלילה ברצינות רבה.
הבעיה מתחילה כאשר הסרט נדרש להציג התפתחות נרטיבית או לקדם את העלילה של אחד משלושת הסיפורים שהוצגו. כל אלו לא מתממשים, למעט הסיפור הראשון. קווארקס אמנם מפתה אותנו להיכנס לעלילה, אך עם הזמן אנחנו נגלה כי היא כמעט ולא קיימת. כאשר הצחוק נגמר והבהלה עוברת, קשה להרגיש שלמדנו יותר מדי על הדמויות או שהבנו דבר או שניים על העולם בו אנחנו מבקרים.הפתיחה של הסרט, זו שלמעשה מספקת את הסיפור הראשון, מבריקה ועמוסה בהומור שחור משובח. כמו כן, הדקות הראשונות של המפגש עם ז’אן מספקות את אחת הסצנות המבהילות והמרשימות ביותר בסרט. אך המשך הסיפור של אותה ילדה קטנה לא יביא שום דבר חדש. הסיפור האחרון לוקח אותנו בכלל לז'אנר אחר, יותר דרמה מזעזעת מאשר סרט אימה. ככל שהסרט מתקדם, התחושה היא שהקהל לא יקבל את הפאנץ’ שמגיע לאחר הסט-אפ, אלא רק שיטוט בין קטעים שמרגישים כאוסף טריילרים לסרטים קצרים. כל אחד מהם מפתה בפני עצמו, אך יחד הם אינם יצירה שלמה. זה מספיק בשביל להשאיר את הקהל עם התחושה של פוטנציאל לא ממומש. רגעים חזקים שמרמזים על משהו גדול יותר, אך בסופו של דבר נותרים בגדר הבטחה שלא מתממשת.מבחינה ויזואלית, הסרט של קווארקס לא מאכזב, כפי שניתן לצפות מבמאי שהחל את דרכו כצלם אמנותי. גם כשהמגבלות התקציביות ניכרות, במיוחד באפקטים הממוחשבים, הוא מצליח לנצל את הנופים והמרחבים לטובתו. בין אם זה בלילות מבודדים באחוזה חשוכה או האווירה האפלולית בהרים המבודדים, הבמאי מוציא את המיץ של האימה מכל מיקום שבו הוא נוחת. על תצוגת כישרון כזו, אני לא אתנגד לראות סרט נוסף של הבמאי, אך הפעם עם תקציב ותסריט מגובש. עוד אפשר לציין את האיפור והפרוסתטיקה, במיוחד של אחת הדמויות שגונבות את ההצגה, "טוני המפלצת" - דמות שקשה להסיר ממנה את המבט מרגע הופעתה, והניגוד בין החסד האנושי שלו להתנהגות הדמונית של חברתו הילדה, ז'אן, מייצר דינמיקה מבעיתה.