לפעמים אדישות מוחלטת למצב פוליטי במדינה שבה אתה נמצא הופכת לבלתי אפשרית. זה מה שקורה לטום מישל (סטיב קוגן, "רעם טרופי", "לילה מטורף במוזיאון"), מורה אופורטוניסט שמגיע לארגנטינה כשמתחילה הפיכה צבאית. “שיעורים בפינגווינית” מבוסס על אוטוביוגרפיה של מישל, וסיפור חייו מהווה את הבסיס לעלילת הסרט. תקופת הסרט הייתה כזו שבה נוצרה בארגנטינה נורמה שכאשר הצבא חש בחוסר שביעות רצון מפעילות המשטר, גם אם הוא נבחר בצורה דמוקרטית, הוא היה מבצע הפיכה שלטונית. בתקופה של פחות משלושים שנים, התקיימו חמש הפיכות צבאיות במדינה הלטינית.הסרט בבימויו של פיטר קטנאו ("נשים בחזית") מתרחש בשנת 1976, לאחר שנוצר מתח רב בחברה הארגנטינאית. נשיאת המדינה, איסבל פרון, עלתה לשלטון אחרי מות בעלה חואן, שנבחר אחרי שהבטיח להפוך את ארגנטינה למדינה עם ערכים סוציאליסטיים. בפועל, ממשל פרון שיתף פעולה עם הצבא, ונוצרו חיכוכים אלימים רבים בין מחנות השמאל והימין. ההפיכה הצבאית התרחשה בגלל חוסר היכולת של איסבל להכיל את המתרחש במדינה. בפועל, ההפיכה דווקא החמירה את השסע החברתי והובילה להוצאות להורג וחטיפות רבות של המשטר הצבאי ושל מתנגדיו, אחד כלפי השני. עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס לחוסר הסימטריה בכוחות, מה שגם הוביל להיעלמות של רבים, שלעיתים קרובות נחטפו רק בגלל חשד שהם מתנגדים למשטר.
פרסומת
זמן מועט אחרי שמישל מתחיל ללמד בבית ספר פרטי ויוקרתי, מתרחשת ההפיכה הצבאית. בית הספר יוצא לחופשה, ומישל מנצל את ההזדמנות לטייל באורוגוואי. שם, במהלך ניסיון לחזר אחרי אישה, הם מצילים פינגווין שקבוצתו נספתה אחרי שנפט דלף לחוף. מתוך חוסר תשומת לב, מישל נשאר עם הפינגווין ובלית ברירה חוזר איתו לארגנטינה.מנקודה זו, "שיעורים בפינגווינית" משלב את המציאות הפוליטית המורכבת עם תבנית מוכרת בקולנוע, של מורה המגיע לכיתה מופרעת ומשקם אותה, יחד עם עצמו. האופי של מישל בעייתי – הוא אנוכי, ולפני שאימץ את הפינגווין, הוא לא באמת השקיע בעבודתו. הפינגווין הופך לכלי למידה בלתי שגרתי, למרות התנגדות הנהלת בית הספר להכנסת חיות. נוסף על כך, הפינגווין גם משרת את העלילה מכיוון שהוא מקרב את מישל לעובדים נוספים בבית הספר, כולל מנקה שבתה מתנגדת לשלטון. החיבורים האלה מאפשרים למישל להתגבר על המאפיינים הבעייתיים שלו ולהפוך לאדם ערכי ואדיב יותר, עם תודעה פוליטית ברורה.
"שיעורים בפינגווינית" הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו ואמנם לא זכה בפרסים אבל מדובר בכל זאת בסרט שירגש את מי שיצפו בו. אין בו מרכיבים מקוריים, אך השילוב של התקופה המרתקת והמזעזעת עם התבנית המרגשת הידועה מראש, יוצרים חוויה טובה. זה לא סרט שמצדיק את עצמו באמצעות צילום מרהיב, כתיבה מקורית או פסקול מהנה, אלא הוא שופע כריזמה. קוגן מצליח להציג באופן אמין את ההתפתחות האישית של מישל ולעורר עמו הזדהות.הבעיה הכי גדולה של הסרט נובעת מחוסר התיאום בין האווירה הקומית והחמודה של מורה שנהנה עם פינגווין לעומת האימה המטלטלת של אותה תקופה מזעזעת בארגנטינה. אמנם ההומור נהיה פחות משמעותי החל מהמערכה השנייה, אך הנוכחות של מישל בסיפור מוסיפה ממד של זלזול בתקופה שבה רק חשד למעורבות באיגוד עובדים יצדיק שהממשל הצבאי יעלים אדם. בנוסף, המסר שהסרט חותר אליו מנסה ליצור סימטריה בין הצדדים בקונפליקט, מבלי להתייחס ברצינות לפער העצום ביניהם – הן בעוולות שהם אחראים עליהן, והן על כוחם בפועל.נוסף על הכריזמה שתוארה קודם, מאפיין נוסף שבולט לטובה ב"שיעורים בפינגווינית" הוא הנחמדות. מן הראוי שהפינגווין של מישל יהיה חמוד, וההפקה עשתה עבודה נפלאה עם הפינגווין, שברוב הסצנות באמת נכח בצילומים. גם בסצנות שלא נכח בהן, כאשר השתמשו בבובה אנימטרונית, עדיין מרגיש שיש פינגווין אמיתי במסך. בסופו של יום, מדובר בסרט חמוד שההנאה המיטבית ממנו מגיעה מתוך צפייה עם ציפיות מותאמות – סרט שלא עושה צדק להיסטוריה, אבל בכל זאת מהנה לצפייה.
סרט מז''אנר ה''להרגיש טוב'', כזה שיוצאים ממנו עם חיוך מבית הקולנוע, ושוכחים אותו אחרי חמש דקות. אמנם מבוסס על סיפור אמיתי, וכמה מהקטעים אכן מרגישים אבסורדיים עד כדי כך שאכן התרחשו באמת, אבל הסרט לא ממש אמין, והדמויות שבלוניות. לא יתכן, למשל, שבארגנטינה של שנות השבעים יש כל כך הרבה מקומיים שמדברים אנגלית משובחת, והשילוב של ימי שלטון הגנרלים עם סיפור הדסאפרסידוס והאמהות של כיכר מאיו הוא די מאולץ. חבל, כי היה אפשר לעשות מהסיפור המיוחד הזה סרט ממש טוב, וזה כמעט טוב. עדיין, אפשר לראות, אבל לא לאוסקר.
סרט נפלא עם שחקנים טובים ומשכנעים שמבוסס על סיפור אמיתי שקרה בתקופת המשטר הצבאי בארגנטינה המספר על מורה לאנגלית שמצליח לכבוש ולרתק את תלמידיו באמצעות פינגווין שהציל ממוות כתוצאה מזפת שנפלטה לים.