אם "אני לא שם" היה יוצא בבתי הקולנוע בישראל שבוע אחד קודם, הוא היה סרט השנה שלי לשנת 2007. מאחר והוא יוצא בסופשבוע הראשון של שנת 2008, נצטרך להמתין בסבלנות שנה שלמה כדי לגלות האם טוד היינס, אחד הקולנוענים הגאונים, המוכשרים, המקוריים, והמפתיעים ביותר שעובדים היום בתעשיית הקולנוע עדיין נמצא במקום הראשון. חמש שנים חלפו מאז "הרחק מגן עדן", הפנינה הקודמת שלו. עכשיו הוא חוזר עם יצירה מבריקה שמיועדת בעיקר לאוהבי קולנוע. די נדיר לצפות בסרט שמאחוריו עומד יוצר אמביציוזי עם חזון, יוצר שבנוסף לנרטיב העלילתי חולק עם הצופה אסופה של הרהורים ויז'ואלים מהפנטים על אומנות, קולנוע, אמריקה, זהות וגם בוב דילן.אם אתם הולכים לסרט פעם בחודש, "אני לא שם" חייב להיות הסרט שתראו בחודש ינואר 2008. כמובן שהסרט הזה לא מיועד לכול אחד. על אף העובדה שגיבור הסרט לכאורה הוא בוב דילן ושיריו מושמעים או מושרים במהלך הסרט, היצירה הקולנועית הזו רחוקה מלהיות סרט דרמתי מוזיקלי ביוגראפי שגרתי סטייל "הולך בדרכי" או "ריי". ניתן להסיק זאת רק מפיסת המידע הבאה: ששה שחקנים מגלמים את דילן בסרט הזה, או יותר נכון, כול אחד מהם מגלם פן אחר באישיותו של דילן. קולנוע שגרתי זה לא.
אז מי הם ששת השחקנים שהסכימו להיכנס לנעליו של אותו אייקון אמריקאי שנוי במחלוקת? נתחיל עם השניים שעשו עלי הכי הרבה רושם: קיית בלאנשט המגלמת בצורה משכנעת ביותר את ג'וד, יוצר שמואס במוזיקת הפולק ועובר לגיטרות חשמליות. זמר מחאה שמאלני הרוצה לשנות את העולם והופך לניהיליסט מושלם. היא גם זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בפסטיבל ונציה ומועמדת לפרס שחקנית המשנה בגלובוס הזהב. משהו מריח מועמדות לאוסקר?
פרסומת
מרקוס קארל פרנקלין בן ה-14 מגלם בסרט את וודי בן ה-11. נווד אפרו-אמריקאי צעיר המבלה את ימיו בקפיצות מרכבת לרכבת. במהלך מסעותיו הוא פוגש אנשים שונים ומבצע לפניהם שירים. וודי הוא התגלמות האותנטיות והשאיפות האמנותיות של דילן בהיותו צעיר גם כאשר זו נחשפת כזיוף וחיקוי.
כריסטיאן בייל מגלם את ג'ק, יוצר הפולק הראשון שעלה לגדולה בעזרת הזמרת אליס פביאן (ג'וליאן מור). דמותו מסמלת את דילן בתחילת שנות ה-60. בייל מגלם גם את ג'ק שלושים שנה אחרי, תחת השם פסטור ג'ון המטיף הנוצרי המייצג את דילן שנטש את מוסיקת הפולק למען הגוספל והמיר את דתו לנצרות. הית' לדג'ר מגלם את רובי שחקן קולנוע המגלם את ג'ק בסרט בשנת 1965. רובי פוגש על הסט את קלייר (שרלוט גינסבורג) ומתפתח ביניהם סיפור אהבים, שבמהלכו הם מתחתנים ובסופו נפרדים על רקע מלחמת ויאטנם. באמצעות סיפורם נחשף הצד הרומנטי של דילן.גיבור המערבון בילי הנער, בגילומו של ריצ'רד גיר מייצג את הפעמים הרבות בהן דילן נעלם מעיניי הציבור במהלך הקריירה שלו וכמובן את אהבתו של דילן לשורשי המוסיקה האמריקאית המסורתית ולז'אנר סרטי המערבון. כולם בטוחים שבילי נרצח על ידי פאט גארט אבל הוא מתחבא מזה שנים בעיירה נידחת עד שאויבו מופיע בכיכר העיר.
בן ווישו הוא ארת'ור, המנחה של הסרט. משורר, סימבוליסט, מרדן, ציני, הנחקר ע"י ועדה בלתי מזוהה בקשר למסרים החתרנים שטמונים בשיריו. הוא מנסה לעשות סדר בתוך הכאוס הסוריאליסטי אבל בהתאם לאופיו לא בדיוק מצליח כי איך מרדן ציניקן יכול לעשות סדר? היינס ידע שלנסות ליצור ביוגרפיה עלילתית שגרתית על חייו של בוב דילן הוא עסק שנידון לכישלון או לפחות לשבלונה משמימה. בהתאם ליוצר רב-גוני ולא שגרתי כך גם הביוגרפיה שלו עשירה ומורכבת. לכן אין טעם לנסות לבנות נרטיב תסריטאי רגיל.
הבחירה לנסות להתמקד ברעיונות המתבטאים ביצירתו של דילן ולהעניק להם חיים היא נועזת, מורכבת וחכמה עד מאוד. כול תקופה בחייו של דילן מסמלת סיפור אחר, דילן המציא את עצמו כול פעם מחדש והתנער מהעבר. חייו של דילן גם כך מתועדים ע"י ספרים, סרטים, קליפים, ראיונות ועוד. טוד היינס הוא האדם הנכון ברגע הנכון למשימה ולפני שאיזה יצור בורגני חובב אוסקרים מהוליווד ייקח את המושכות ויעשה סרט סתמי, היינס בא ויצר יצירת מופת.אבל היינס לא לבד במערכה. מלבד צוות שחקנים מעולה יש גם צוות טכני מבריק לא פחות. הצלם הוא אדוארד לכמן, האיש ששפתו הקולנועית העשירה השפיעה על במאים כגון סטיבן סודרברג, פול שרדר, גרגורי נאבה, רוברט אלטמן, וים ונדרס, וורנר הרצוג. לכמן גם צילם והשתתף בבימוי הסרט השערורייתי "קן פארק" וצילם את "ייבוא וייצוא" הקשה מאוד לצפייה. לצד הסרטים הגראפיים הללו הוא גם צילם את סרטו הלפני אחרון של היינס "הרחק מגן עדן". על השחזור המדויק של השפה הקולנועית והצבעים ששלטו בשנות ה-50 על מסך הקולנוע הוא היה מועמד לאוסקר. כול מי שיצפה בסרט יגלה שהעבודה הקשה ביותר נפלה על העורך, ג'יי רבינוביץ (רקוויאם לחלום), לקחת תסריט לא ליניארי ולהפוך אותו לסרט הגיוני. הוא עמד במשימה בגבורה."אני לא שם" כול כך עשיר ברעיונות פילוסופים וויז'ואלים, כך שבמהלך הצפייה נוצרת תחושה שאם לא היית מרוכז לשנייה אחת, פספסת איזושהי הברקה: שוטים מדהימים המזכירים את הצילומים של פול סטרנד, עיצובי פופ-ארט בשחור לבן מדכא, התייחסות לאידי סג'וויק תחת השם הבדוי קוקו ריבינגטון וכמובן המון קולנוע מדמותו של ג'יימס דין עד ל"שמונה וחצי", "לילה של יום מפרך" "ימים ברקיע", סרטי המערבון ועוד. אלה הופכים את "אני לא שם" לחוויה קולנועית כול כך עשירה שלפעמים נראה שצריך תואר באומנות כדי לצלוח אותו בהנאה - אבל זה ממש לא נכון. רק צריך להתיישב באולם הקולנוע, לנשום עמוק וליהנות מקולנוע אחר, הקולנוע של טוד היינס.
סרט של סינמטקים.להתרווח ולהינות מ- 135 דקות של מי הוא בוב דילן האמיתי ומי הוא המומצא.סיפור הביוגרפיה שלו דרך דמויות אחרות שמייצגות את התוכן של השירים שכתב,את האידיולגיות שבהן האמין,ועל יצירת סטריאוטיפים ומודל לחיקוי לאורך עשרות שנים,כשאמריקה היא נושא מרכזי.הפסקול נפלא.
איך אוכלים סרט כזה??? בלי עלילה. אלא אוסף אפיזודות. אמנם הית זכרונו לברכה נהדר וכל השאר גם. אם לא קייט בלנשט לא הייתי הולך. אז נכון יש ויזואליות מענינת וסמליות וכל הבלה בלה בלה הזה. אבל זה סרט של שעתיים והוא לא ממש תופס את העיניים כל הזמן כי כל שניה זה משהו חדש. אז זה לא לעקוב אלא לראות המון דברים ברצף. וסליחה על הקלישאה: מבולבלים, גם אנחנו. אם אתם מחפשים בידור טוב יש עכשיו המון סרטי איכות בקולנוע. ואגב המספר שדירגתי הוא את הבידור לא את האמנות את זה תשאירו למבקרים.
אל תעזו ללכת. יש יותר מידי סיפורים ואין שום דבר שמתמשך יותר מכמה דקות ,בקיצור אין עלילה .
היו שירים יפים אז הרגשתי כאילו אני רואה וידיאוקליפ ארוך ומתמשך.
תגידו לעצמכם: אני לא שם
מזל שהיה נוח לישון בקולנוע .
מייגע. ואו, אני מתה על המוסיקה של בוב דילן וכל כך התייסרתי בסרט הזה. את השירים הרבים לא הוא שר והעלילה קשה מאוד לעיכול. יותר מידי אומנותי, ארוך ומופשט. כן, מבחינה אומנותית זוהי יצירת מופת, אבל זה לא אומר שזה מהנה...
אני לא שם (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות