מסיבות אישיות ופסיכולוגיות ובצורה שאיננה קשורה כלל לסרט המדובר, אני שונא סצנות בתוך מכונית שבהן הנהגים מדברים עם האנשים שיושבים לצידם ועוד מתבוננים עליהם לאורך כול השיחה במקום על הכביש. אני שונא את הסצנות הללו משתי סיבות: הראשונה היא שהן עלולות להסתיים בתאונה ואני שונא תאונות. השנייה - אם הן לא מסתיימות בתאונה אני אף פעם לא מבין איך הבן אדם נהג במשך מספר דקות, דיבר עם השחקן שלצידו ולא הסתכל על הכביש לרגע אחד ועדיין לא סיים בתאונה. בדרמה המשפחתית, "לחזור בקיץ", ישנו שפע רב של סצנות מהסוג השני ואחת גורלית וחשובה מהסוג הראשון.
אני מעדיף לראות את "הוסטל", "המסור" וחבריהם ולא לצפות בדרמה משפחתית נינוחה שנוהגים בה בלי הפסקה. בקיצור, הסיוט הקולנועי האולטימטיבי הפרטי שלי התגשם בסרט המדובר ובכל רגע נתון בלי שליטה על המוח ההזוי שלי דמיינתי את הדמויות חוות שלל תאונות דרכים. לצערי, "לחזור בקיץ" או בשמו המקורי וההרבה יותר מוצלח "גחליליות בחצר" הוא כמעט סוג של תאונה מרובת משתתפים. בסך הכול ישבתי במשך תשעים דקות ונהניתי ממשחק מעולה של אמלי ווטסון ומשחק טוב של שחקנים חביבים כמו ג'וליה רוברטס, ריאן ריינולדס, קארי אן מוס, היידן פנטיירו וויליאם דפו שלפעמים הגזים.
פרסומת
כולם נתרמו לקחת חלק בדרמה משפחתית צנועה שכתב וביים הטירון דניס לי לפי פואמה של רוברט פרוסט. הסרט שעוסק בהתמודדות עם פצעים פתוחים מהעבר לא מצליח להפתיע, לחדש או ליצור איזשהו עניין קולנועי מבחינה טכנית. יש בו צילום מקצועי, עריכה מקצועית, משחק מקצועי, כתיבה מקצועית, בימוי מקצועי אבל אין בו עין צעירה שיכולה להציע חזון או אמירה חדשה ומעניינת מעבר לשגרתי. לא חסרים סרטים מהסוג הזה שמצולמים במיוחד עבור הטלוויזיה. ההבדל היחיד בין "לחזור בקיץ" לכול דרמה טלוויזיונית משפחתית אחרת הוא ש"לחזור בקיץ" עמוס כוכבי קולנוע נוצצים שנותנים את המיטב שיש להם ופשוט כיף לצפות בהם.
משפחת טיילור הם התגלמות המשפחה האמריקאית המצליחה: צ'ארלס הוא פרופסור מצליח לספרות וסופר כושל, העומד להפוך לנשיא האוניברסיטה. בנו מייקל הוא סופר ידוע של רומנים רומנטיים העומד להוציא ספר שיחשוף את כול האמת מאחורי משפחתו. אם המשפחה ליסה מסיימת את לימודיה בקולג' - שנים רבות אחרי שזנחה אותם לטובת גידול ילדיה. טרגדיה משפחתית קוטעת את החגיגות והאידיליה. הרגשות הטבועים עמוק צפים ועולים וכשההיסטוריה הלא קלה של המשפחה עולה על פני השטח לא ברור האם המשפחה תשרוד את המשבר או שהכול יתפרק לגורמים.
"לחזור בקיץ" הוא מוצר קולנועי חביב שנעים לצפות בו בצהרי היום כשאין מה לעשות ומתחשק לראות דרמה עטורת כוכבים, שכנראה גם להם לא היה ממש מה לעשות. אין כאן רכבת שדים רגשית, זה בהחלט לא "החגיגה" הדני ואפילו לא "שבעה" הישראלי. למרות ההתכנסות המשפחתית, סערת רגשות אמיתית לא מתרחשת על המסך ובהחלט לא אצל הקהל. הסרט זורם על מי מנוחות על שפע אירועים דרמטיים לכאורה מטרידים עד שהוא מסתיים ועולות הכותרות.
הדבר היחיד שבאמת הפתיע אותי הוא שריאן ריינולדס, בדרך כלל שחקן קומי מוצלח, מתגלה כשחקן דרמטי מרשים ואני מאמין שאם הוא יידע לבחור לעצמו פרויקטים הרבה יותר מעניינים הוא עוד עלול להפוך לשחקן קולנוע רציני ואיכותי. למרות ש"לחזור בקיץ" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי של ברלין, נצטרך להמתין בסבלנות לעונת החורף ולסרטי האוסקר בתקווה והם יספקו דרמות הרבה יותר מוצלחות.
לחזור בקיץ (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות