בלש אמיתי: עונה 2, פרק 1 ביקורת סדרה

לפני פתיחת העונה החדשה של "בלש אמיתי" החשש האמיתי שלי היה מפני איכות המשחק לעומת העונה הקודמת. בואו נהיה כנים, הופעות כמו של מתיו מקונהי ווודי הארלסון מהעונה הראשונה לא תפגשו בכל סדרה, ספק אם אפילו השחקנים עצמם יחזרו על התצוגות האלה. לאחר פרק הבכורה של העונה החששות שלי התאמתו ברובם הגדול, אבל קיבלתי גם עוד מנה גדושה של חששות ואכזבות דווקא ממקומות שלא ציפיתי להם. אז ככה, קולין פארל אף פעם לא הרשים אותי במיוחד, אז למה שיתחיל היום? פארל משחק את ריי ולקורו, בלש במשטרת וינצ'י, אב נוירוטי ולא תומך במיוחד, ובאופן כללי שבר כלי נפשי. חבל שלפארל יש רק פרצוף אחד, גם כשהוא משחק את אותה דמות עשר שנים קודם. לעומתו, את וינס ווהן אני מודה שלא הכרתי כל כך לעומק עד היום, ידעתי שהוא הופיע בעיקר בקומדיות נחותות יחסית ודווקא הוא זה שנתן את ההופעה הסולידית והמעניינת של הפרק הזה בתפקיד פרנק סמיון, הפושע הקטן לשעבר והיזם הנכלולי בהווה. מסביבם יש עוד פסיפס של דמויות שיגרום לחובב מושבע של "משחקי הכס" לסחרחורת. בתור צופה מושבע של "משחקי הכס" אי אפשר להאשים אותי שריבוי דמויות מבלבל אותי או מרחיק אותי מעלילה. מה שיכול לעשות זאת הוא ריבוי של דמויות שלכל אחת מהן סיפור שונה ולא קשור, שלאף אחד מהצופים לא ברור עדיין היקף וחשיבות הסיפור של כל דמות ובעיקר, שהן לא עד כדי כך מעניינות. זו המגרעה העיקרית של פרק הבכורה של "בלש אמיתי" לעונה זו. הסדרה הפסיקה להיות מותחן פילוסופי מורט עצבים עם רמיזות לעל טבעי עם פשע ברור שצריך לפתור וגיבורים ברורים, גם אם פגומים, והתחילה להיות גרסה טלוויזיונית של דרמות בסגנון של "התרסקות" ו"בבל". אישית אני לא חסיד גדול של הסגנון הזה ולא לשם כך התכנסנו לצפייה ב"בלש אמיתי". נקודות אור בפרק: דייויד מורס – שחקן נהדר שלא מקבל מספיק קרדיט, משחק את תפקיד המטיף הניו-אייג'י המוזר שמתברר להיות אביה של השוטרת אני (אנטיגונה, שם שהוא הברקה תסריטאית שאני בטוח שיסעיר את האינטרנט בחיפוש אחרי רמזים נסתרים, כמיטב המסורת של ניק פיצולטו). צילומי נוף יפים – הרבה צילומים מרחוק של כבישים ומחלפים על רקע הררי, גם הצילומים האלה של המחלפים המרושתים עשויים להצית תיאוריות מעריצים. השיר שהתנגן בבר בסצינה הלפני אחרונה של הפרק – "לא החיים המועדפים עליי": מי מאיתנו לא הרגיש כך לפחות פעם אחת?