הארנבת השחורה: ביקורת מיני סדרה

Black Rabbit Series Review

מיה הרפז על "הארנבת השחורה: ביקורת מיני סדרה":
"צפייה קלילה ומרגשת שמחמיאה לעיר שלא נחה"

שתף/י

משחק ג'ייסון בייטמן ג'וד לאו פורסט וובר קליאופטרה קולמן

פשע

ביקורת סדרה להארנבת השחורה: ביקורת מיני סדרה מאת מיה הרפז

ציון המבקר

"בלגן משעשע"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

6.1/10

מדד פופולריות

4.4/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

בשנים האחרונות, החל להירקם קשר בעולם הטלוויזיה בין המילים מטבח, סמים ופשע. במציאות שבה בעלי המסעדות הם קודם כל סלבריטאים, זה לא כל כך קשה לדמיין את הקישור. נראה שסוגה זו זוכה באהבת הצופים, החל מסדרות כמו "הדב" זוכת פרס האמי ועד לגרסה הישראלית "הטבח" בכיכובו של גל תורן. כעת גם נטפליקס מחליטה לבנות את הרקע של הדרמה החדשה שלה בסביבה זו. ג'ייסון בייטמן ("אוזרק", משפחה בהפרעה") שביים את שני הפרקים הראשונים בסדרה, יחד עם ג'וד לאו ("הכישרון של מר ריפלי") משמשים לא רק בתור הכוכבים הראשיים בסדרה בת שמונה הפרקים, אלא גם כמפיקים בפועל. מעבר לתפאורה המוכרת של הפורמט, הסדרה צוללת אל תוך הסיפור המשפחתי של שני אחים ונעה לאורך השנים של דרכם המשותפת, משחקת על ציר הזמן ומתחילה מסוף הסיפור אל ההתחלה, כאשר לקראת הסוף מתחברים בבת אחת כל הקצוות. ג'ייק פרידקין הוא בעלה המוצלח של "הארנבת השחורה" - מסעדת יוקרה בניו יורק אותה מבקרים מיטב האמנים והאושיות בעיר. לאחר שזכה בחיבת הקהל, הוא מנסה לקטוף את הכרת מבקרי המסעדות. בדיוק ברגע החשוב ביותר בקריירה שלו, מגיע וינס, אחיו הגדול המבולגן, האב הכושל, המכור לשעבר שעוד לא הספיק להתאפס על חייו, ולאחר שנתיים שלא התראו מתפרץ חזרה לעולמו של ג'ייק. איתו באים גם לא מעט צרות, תרמיות והסתבכויות עם העולם התחתון. גם במסעדה מתחילה להתערער החזות החברית בין הסועדים לעובדי המסעדה כאשר עובדת אחת נעלמת ללא התראה. ככל שניכנס עמוק יותר לבלגאן של וינס כך נחשפים חייו המושלמים לכאורה של ג'ייק - הוא אינו הבוס הרגיש והאכפתי שנראה בהתחלה, המשפחה שהקים אינה יציבה כמו שנראית ויחסיו עם חברו הטוב והמפורסם ווס וויליאמס (סופ דיריסו) מקבלים תפנית מפתיעה בצורה של רומן אסור.

כמו שאר הדמויות, גם הנבל בסיפור הוא לא בדיוק הרוע בהתגלמותו. במקום מנהיג כנופיה מטיל אימה וחסר רחמים עומד ג'וניור מנקוסו (פורסט וובר), צעיר פזיז וראוותן ובנו הלא יוצלח של ראש משפחת פשע שמנסה את דרכו בתור גובה חובות, בעיקר בשביל תדמית הגנגסטר ובכדי לזכות בגאוות אביו. אליו מצטרף בריון שנשלח על ידי מנקוסו האב לוודא שבנו המאכזב לא מפשל לחלוטין. יחד הם מהווים צמד פושעים כושל, מגושם וחביב במיוחד לצפייה, שאמנם לא מאיים במיוחד אבל בהחלט מוסיף לאווירה הכאוטית שעוטפת את כל הדמויות. הסצנות הבולטות במיוחד הן אלו בשפת הסימנים, שכן בתפקיד מנקוסו האב משחק טרוי קוטסור, זוכה פרס האוסקר על תפקידו בסרט "CODA" וגם חירש מלידה. הוא, לעומתם, עבריין שקט ומבעית ביותר, ולוקח חלק משמעותי בסיפורם של שני האחים. למרות היותם הרעים המובהקים בעלילה, כמה איומים גדולים לא פחות צצים מזוויות לא צפויות. על אף שהכותבים מתארים במדויק את תמונת חייו של וינס, שאי אפשר לתאר יותר טוב מאשר כ-"טרגדיה קומית", וגם את האופן הנוגע ללב שבו ג'ייק דואג לאחיו, הם הלכו על הקו הדק שבין סחיטת המתח עד תומה לבין הנפילה אל חזרתיות מתישה. הם לעיתים כושלים, במיוחד בדינמיקה המעייפת בין האחים שבה שוב ושוב וינס מפשל, ג'ייק מתקן וכן הלאה. קיימים גם כמה חורים לא מהותיים בעלילה שקצת קשה להוריד בגרון או פתרונות קלים מדי שמחייבים הרמת גבה. בנוסף הסאונד בסצנות הרועשות הוא לרוב צורם ומעלה אתגר רציני להבין את השיח בין הדמויות.

אם יש דבר אחד שאינו חומק מן העין זוהי האווירה הניו-יורקרית המובחנת בכל צילום המתרחש מחוץ לסט. ההפקה שצולמה במלואה בתפוח הגדול, מנצלת כל הזדמנות לכלוא את קסמה האורבני בין קוני איילנד, רחובות מנהטן העמוסים ודאונטאון ברוקלין ומציירת תמונה מדויקת של הרעש, חיי הלילה והקצב הבלתי פוסק שהולך יד ביד עם ההווי הנמרץ של חיי הדמויות. הצילומים בעיר מוסיפים לקצב של התפתחויות האירועים ולאווירת הכאוס המוחלט שנראה שרודפת אחרי האחים. הרחובות השוקקים נשארו כמו שהם בשביל הצילומים ועוברי אורח זכו להיות חלק מתפאורת הסדרה. אפילו מיקום המסעדה ועיצוב הפנים נבחרו בכובד ראש כדי לקלוע לאווירה האקלקטית המודרנית. בתור מפיקים בפועל, בייטמן ולאו לקחו חלק אקטיבי בבחירת המיקום וסירבו לא מעט פעמים עד שנמצא המיקום עליו הכריזו שפגע במדויק לרוח הדמויות. לטובה ולרעה, התחושה העיקרית שעולה מההסדרה היא צפייה בכדור שלג מתגלגל שהולך וגדל. כמו שרבים מן המבקרים ראו לנכון להדגיש "הארנבת השחורה" לא חפה מטעויות - היא חזרתית, לעיתים מתישה ויש כמה טוויסטים מיותרים שיכולנו להסתדר בלעדיהם בלי לפגוע כלל בעלילה. אבל היא כן מספקת את הסחורה הנטפליקסית הטיפוסית ולא מתעכבת יותר מדיי על הפרטים הקטנים. בשביל שמונה פרקים של אקשן, ברומאנס והנאה היא לגמרי נופלת תחת הקטגוריה של בינג' נחמד לסוף השבוע. הקאסט המוצלח - בין אם אלו הכוכבים או הפנים הפחות מוכרות על המסך - מושך את הסדרה למעלה והופך אותה לחוויית צפייה קלילה ומרגשת. שווה גם לתת תשומת לב לפתיח של הסדרה, מינימליסטי וחמוד, ואם תתבוננו היטב תוכלו להבחין שגם נותן רמיזות קטנות למה שעתיד לבוא במהלך כל פרק.

מיה הרפז

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י