מפלצת: סיפורו של אד גין: ביקורת מיני סדרה''

Monster The Ed Gein Story Series Review

אוהד שמש על "מפלצת: סיפורו של אד גין: ביקורת מיני סדרה''":
"ניסיון מעניין אך לא תמיד ממוקד לבחון מחדש את מושג הרוע"

שתף/י

משחק צ'ארלי האנם לורי מטקאלף טום הולנדר אדיסון ריי אוליביה ויליאמס ויקי קריפס לזלי מנוויל

פשע

ביקורת סדרה למפלצת: סיפורו של אד גין: ביקורת מיני סדרה'' מאת אוהד שמש | כתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"מעניינת ומפוזרת"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

8/10

מדד פופולריות

3.8/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

נטפליקס פתחה לפני חודש את חודש אוקטובר עם עונה חדשה לסדרת האנתולוגיה של ריאן מרפי ("אימה אמריקאית"), "מפלצת". הפעם היא צוללת אל חייו המצמררים של אחד הרוצחים הידועים לשמצה בתולדות ארה"ב, אד גין. דמותו של גין, ששימשה השראה ליצירות אימה אייקוניות כמו "המנסרים מטקסס", "שתיקת הכבשים" ו"פסיכו”, הופכת את הבחירה בו לתרגיל שיווקי מבריק מצד מרפי ונטפליקס, אך גם להזדמנות מרתקת להתעמק בשורשיו התרבותיים של הז’אנר ולבחון כיצד הסיפורים הללו נולדו מתוך מציאות אמיתית ומחרידה. העונה השלישית, שיצרו מרפי ואיאן ברנן וביים מקס וינקלר, מגיעה לאחר שתי עונות מצליחות במיוחד: הראשונה, "סיפורו של ג’פרי דאהמר" בכיכובו של אוון פיטרס, הפכה לתופעה עולמית עם יותר ממיליארד שעות צפייה וזכתה ל-13 מועמדויות לאמי. השנייה, "סיפורם של האחים מננדז", לא שחזרה את ההישג אך הציתה דיון ציבורי מחודש בפרשה ואף הובילה לפתיחת הליך משפטי חדש, כשלבסוף נדחתה הבקשה לשחרורם של האחים שלושה עשורים לאחר רצח הוריהם.

בעונה הנוכחית מרפי וברנן חוזרים לשורשי האימה הגולמית. אם בעונת המננדזים המוקד היה בעיקר חברתי ותקשורתי, כאן הוא צולל שוב למוחו המעוות של רוצח סדרתי אמיתי. הסדרה מתארת את מעשיו המזעזעים של גין (צ'ארלי האנם, "ילדי האנרכיה") בשנות ה-40 וה-50: רציחות, חפירת קברים, הכנת רהיטים וכלי בית מעור ועצמות ושימור גולגלות. אלו מעשים ששימשו השראה ישירה ל"פסיכו" של היצ’קוק ול"המנסרים מטקסס", שבאופן מעניין, שני הסרטים הללו הופכים העונה לחלק בלתי נפרד מהעלילה עצמה. מרפי וברנן בוחרים לשזור את סיפורו של גין עם תהליך יצירת "פסיכו" ועם דמותו של אלפרד היצ’קוק וכך יוצרים שכבה קולנועית שמוסיפה ממד תרבותי לטרילוגיה. דרך עיניו של היצ’קוק מועבר המסר המרכזי של העונה - שהאימה האמיתית אינה מסתתרת במפלצות, אלא בבני האדם עצמם. באחת הסצנות בסדרה, אומר היצ’קוק: "הקהל שלנו בהה במוחות מרוקנים נוכח ממדיו העצומים של הרוע שהייתה השואה הנאצית, וראה לראשונה בהיסטוריה מה שבני האדם מסוגלים לעשות כשהמצפן המוסרי כבוי ואבוד. 'פרנקשטיין' ו'פנטום האופרה' כבר לא יכולים לספק את הסחורה, הקהל שלנו מצא מפלצת חדשה - המפלצת הזאת היא אנחנו".

ובכל זאת, "סיפורו של אד גין" היא אולי החוליה הפחות מוצלחת בטרילוגיה. הניסיון לשלב בין כמה קווי זמן, ביניהם חייו של גין, יצירת "פסיכו" ו"המנסרים מטקסס", סיפורו של אנתוני פרקינס (נורמן מ"פסיכו") ואפילו אזכורים רבים לנאצית אילזה קוך (“הכלבה מבוכנוואלד”), יוצרים עומס שמערפל את הסיפור. מבחינה חזותית זו עונה מושקעת ומרשימה, אך לעיתים מבולבלת ומפוזרת מדי, כזו שמנסה לומר הכול ובכך מאבדת את עוקצה. חלק מהבלבול נובע מהחופש שהיוצרים לקחו לעצמם ביצירת המציאות סביב גין. מאחר שרק שני מקרי רצח שיוחסו לו פוענחו בוודאות, הם מרשים לעצמם למלא את החללים בדמיון, תוך הישענות על העובדה שגין היה סכיזופרני. כך הסדרה יוצרת עולם מעוות שבו הגבול בין מציאות להזיה לא בדיוק ברור, מה שמותיר תחושת ספק מתמדת באשר למה באמת התרחש. "סיפורו של אד גין" הוא ניסיון מעניין אך לא תמיד ממוקד לבחון מחדש את מושג הרוע דרך עיניה של התרבות, הקולנוע והחברה. מרפי וברנן נוגעים כאן באחת הנקודות החשוכות ביותר של החברה האנושית (גם בנושא השואה, על אף שהבחירה מרגישה לעתים תמוהה) ובמשיכה שלנו כבני אדם לאימה, לדם ולמפלצות. הם עושים זאת הפעם בצורה פחות חדה, אך בכל זאת, דווקא ריבוי הדמויות והאזכורים לרוצחים נוספים ולקלאסיקות קולנועיות מצליחים להדגיש את השפעתו המתמשכת של גין על עולם האימה, על מי שבא אחריו במציאות וגם על ההשפעה הקולנועית של מעשיו. על אף שהיא החלשה ביותר עד כה, העונה משאירה חומר מעניין למחשבה ומותירה לנו תזכורת לכך שהמפלצות האמיתיות בעולם הזה, כמו תמיד, נושאות פנים אנושיות לחלוטין.

אוהד שמש | כתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י