ישנה תחושה מוזרה כאשר מתיישבים באולם הקולנוע יחד עם אנשים נוספים לראות את "שבעה". מצד אחד מדובר בסרט, אבל בסרט הזה אין תנועות מצלמה, אין עריכה מהירה, אפקטים או מוסיקה סוחפת, יש סיטואציה אחד גדולה ובה הרבה מאוד מצבים אנושיים קטנים. אט אט הקהל מבין שהוא בעצם הגיע לשבת שבעה יחד עם משפחת אוחיון שפותחת בפניו את הדלת אך בעיקר את הלב.
הקהל לוקח חלק במסורת כפולה, זו של מאות שנים בה אנו נוהגים לבקר אנשים היושבים שבעה, להיות אוזן קשבת וכתף למשפחה שאיבדה בפתאומיות את אחד הבנים ובאותה נשימה לוקח חלק ממסורת של שנים ארוכות של הליכה לבית הקולנוע, ישיבה בשקט באולם החשוך יחד עם אנשים נוספים איתם הצופה עובר חוויה ריגשית.
[*]
וחווית הצפייה היא כפולה, מצד אחד לוקח זמן להכיר ולהפנים את השפה הקולנועית המינימליסטית של הסרט ומצד שני, כמו בכל ארוע משפחתי גדול, גם כאן לוקח זמן להכיר את האנשים, את הקשרים, את השמות ואת הסיפורים שמאחורי.
ואכן תחילת הסרט היא צעקנית, סטראוטיפית ומאוד מבלבלת. סיכון לא קטן שלקחו האחים רונית ושלומי אלקבץ, קברניטי הסרט, אותו כתבו, ביימו ובו הם משחקים. מי שישרוד את חלקו הראשון של הסרט ימצא את עצמו נשאב לדרמה משפחתית שאולי מתחילה כעדתית משהו אך מהר מאוד הופכת לישראלית, הכי ישראלית שיש, נחלת כל אחת מאיתנו ללא קשר למוצא או עדה.
[*]
המצלמה הסטטית של ירון שרף, שזכה בפרס אופיר על הצילום, מאפשרת לנו להתמקד במתרחש על המסך ועוזרת לנו להשלים את התמונה. הסרט מתהדר בצוות שחקנים מרשים שבחלקו הגדול מגלם דמויות שהקהל לא רגיל לראות, קרן מור וחנה לסלאו לא נמצאות שם בשביל להצחיק וחנה אזולאי הספרי הנפלאה פחות זוהרת מבדרך כלל.
הגדולה של האחים אלקבץ היא שהקהל רואה את אלברט אילוז (שזכה בצדק על מועמדות לפרס אופיר, הוא נהדר) הופך למאיר. משה איבגי הופך לחיים, יעל אבקסיס ללילי וזוכת פרס אופיר אוולין הגואל לאוולין.
משפחת אוחיון מחפשת כבוד, כבוד של החי למת, של אח לאחיו, של בעל לאשתו, של אם לילדיה ואת הכבוד של הצופה ליוצר הקולנועי. את הכבוד של כותב שורות אלו הם קיבלו.