Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: המערב הפרוע הישן והטוב - אפלוסה

מאת: רון פוגל

ז'אנר המערבון הוא ככל הנראה הז'אנר שמזוהה הכי הרבה עם האומה האמריקאית וניתן דרך נפתוליו והשינויים במבנה שלו ללמוד הרבה על מעצמת העל היחידה שנותרה בעולם. לאור סרטו של האריס נראה כי אמריקה רוצה לחזור לתקופות של שחור ולבן, תקופות שהכול היה פשוט יותר והטוב היה מנצח בסוף.

לאחר שהוכרז רשמית כמת אי שם בשנות השמונים, חזר הז'אנר למרכז היצירה הקולנועית, הליך שהחל עם "בלתי נסלח" המלנכולי של איסטווד "המהירים והמתים" המוזר משהו של סם ריימי והמשיך ביצירות מרתקות כ"3:10 ליומה" בעיבוד מחודש, "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" וכעת מגיעה אלינו יצירתו של השחקן בימאי אד האריס –"אפלוסה".

[*]

האריס, אחד משחקני האופי המרתקים הפועלים היום ובעל נוכחות מרשימה המערבבת מצ'יסמו עם שבריריות, כבר הוכיח את יכולותיו כבימאי ביצירה המרתקת (גם אם לא שלמה) "פולוק" שאותה ביים ואף שיחק בה בתפקיד הראשי. ביצירתו הנוכחית ויתר האריס על התעסקות ביוצא הדופן והתוצאה הסופית היא יצירה המתנהגת לפי כל הכללים של המערבונים שנוצרו בהוליווד לפני כחמישים שנה. הטובים הם טובים, הרעים רעים (גם האינדיאנים באים והולכים באותה שטחיות שאפיינה את המערבון בראשית ימיו), אין התחבטויות נפש מיותרות, הצילום מדויק (באחת הסצנות מביט אריה הרים ברכבת החולפת בין ההרים ונדמה כי חזרנו לימים של "עולמו של וולט דיסני") וסצנות הדו קרב לא מחדשות.

אבל מי אמר שיצירה שמרנית המתנהגת לפי כל כללי הז'אנר היא דבר רע? האם יש להעריך רק תעוזה? האם אנו מעוניינים בדיונים פילוסופיים על משמעות החיים בכל פריים ופריים? במקרה של "אפלוסה" בימויו של האריס לפי כללי וימי הזוהר של המערבונים הישנים לפני עידן "בלתי נסלח" ודומיו רק תורמת לחינניות של הסרט. יצירה הפועלת בשדה שדרכו בו רבים אם היא מעבירה סיפור טוב בקצב נכון ועשויה במיומנות ואם היא משופעת בשחקנים טובים יכולה לגרום לנו הצופים להנאה רבה - וכך קורה במקרה של "אפלוסה".

[*]

הסרט מספר את סיפורם של וירג'יל (האריס) ואוורט (ויגו מורטנסן הנפלא) המגיעים לעיירה הנידחת אפלוסה כשכירי חרב שבאו לשמור על החוק ולהלחם באיש הרע - רנדל (ג'רמי איירונס בהופעה מכובדת לשם שינוי). בדרך לביעור הרעים תכנס לתמונה אלמנה מסתורית שתבלבל קצת את הגיבורים (רנה זלווגר המעצבנת שהיא החוליה החלשה בסרט), קצת אינדיאנים, רכבות, ורובים.

כל פעם מחדש אני נכבש בקסמו של האריס שהוא בעייני אחד האמנים האמיתיים והטהורים הפועל כיום באמריקה. האריס עושה כל תפקיד בנחישות של מאתיים אחוז. בין אם הוא מנהל משמרת בנאסא ("אפולו 13") או מאפיונר מבהיל ("היסטוריה של אלימות") או צייר מיוסר ("פולוק") והגיע הזמן שכבר יקבל אוסקר על מפעלותיו כשחקן.

[*]

ב"אפלוסה" הוא משרטט דמות של גבר מהדור הישן שמאבד את הצפון כשהוא עם נשים אך פועל בשקט מקפיא כשהוא רודף אחרי פושעים. דמותו של וירג'יל היא כלצידו של האריס מככב ויגו מורטנסן שמסרט לסרט מוכיח כי הוא אחד הכוחות העולים בקולנוע האמריקי וביכולתו לשנות מראה כזיקית ולגלם באותה הצלחה מאפיונר רוסי מקועקע ("סימנים של כבוד"), איש משפחה מיוסר ("היסטוריה של אלימות), מלך ("שר הטבעות") ואקדוחן שדוף בסרט שלפנינו. מורטנסן האיש נטמע לחלוטין בתוך הדמויות שהוא מגלם ורק בזכות איכויות המשחק שלו ומערכת יחסיו המוזרה משהו עם האריס (המקום היחיד שבו האריס מרשה לעצמו לחרוג מהמערבונים של פעם) שווה לצפות בסרט. לקראת סוף הסרט נדמה כי מורטנסן הוא הוא גיבור הסרט (דמותו מורכבת יותר מזו של האריס).

אני אישית לא הפסקתי לחייך כמה ימים לאחר הצפייה בסרט וההרגשה הייתה לפגוש שוב זיכרון ילדות עמום אך מרתק.

מערבון כמו שמערבון צריך להיות,מבוים ומשוחק להפליא.