ביקורת על הפרק המסיים ב'מופע של סטיב'

בסרט 'המופע של טרומן' עוקבת סדרת הטלוויזיה הוירטואלית אחר קורותיו של בן דמותו של ג'ים קארי ולא מנסה לנתח את חייו יתר על המידה. המצלמות תוחמות את עיר מגוריו של טרומן כך שהוא לא ייצא מתוכה, וכל חייו, מהרגע הראשון ועד סוף הסרט, הם סדרת טלוויזיה אחת ארוכה וגדולה. הפרסומות מושתלות באמצעות חפצים סמויים, הדמויות שלצידו הן פיקטיביות, ורגע הגילוי, לאחר שלושים שנות חיים של טרומן, הוא אחד מרגעי השיא הקולנועיים של הוליווד של סוף המאה ה-20.

ב'המופע של סטיב' הדברים שונים בתכלית, כמעט עד לכדי שינוי של 180 מעלות. האותנטיות של סטיב מלכתחילה פגומה, מאחר וסטיב לא היה מאז ומעולם דמות בדויה, אלא מדובר באדם אמיתי שחי חיים רגילים, והוכנס בעל כורחו לתוך סיטואציה בדויה. בעוד הדמויות ב'טרומן' חיות את חייהן במרחק בטוח מהכוכב, הדמויות ב'סטיב' מתעקשות להוסיף ולבצע אנליזות שונות ומשונות מעל גבו של הכוכב התמים. והנה הנקודה הכואבת באמת - הפרסומות פה הן לא מושתלות, ואפילו לא מבוצעות כפספוס מתוחכם של יגאל שילון, אלא להפך: הפרסומות הן פרסומות אותנטיות לחלוטין של הערוץ השני, ממוסחרות עד טיפת דמן האחרונה.בנקודה הזו בדיוק טמון עצם העניין (או יתר נכון יהיה לומר שפה קבור הכלב שטמן את העצם הזו). 'המופע של טרומן' זיהה עוד בסוף שנות התשעים התמימות מגמות מסוכנות שקיימות בעולם הטלוויזיה והתקשורת. השתלטות תוכניות המציאות על חיינו לא הייתה אז עובדה מוגמרת, כי אם התחלה של תהליך שסופו מי ישורנו. על תהליך מנוון חושים זה, שלכאורה הופך את הצופה לפעיל באופן אינטראקטיבי במתרחש על מסכו אך למעשה מפקיע מידיו את חוש המציאות באורח כמעט מלא, ביקש להתריע בזמנו פיטר וויר, במאי 'המופע של טרומן'.

בשנת 2003, חמש שנים אחרי, המציאות המפחידה שחזה פיטר וויר בסרטו קרמה עור וגידים בארצישראל של ימינו אנו. בעולם שאחרי 'הישרדות', 'כוכב נולד' ו-'פרוייקט Y', אותה קומדיה שחורה שנגלתה כקסם לעיני הצופים ההמומים ב'מופע של טרומן' ב-1998 יכולה גם יכולה להתרחש פה אצלנו בסלון, ממש כאן, בחיים האמיתיים. אלא שבעוד ש'טרומן' היה התרסה ביקורתית כנגד העולם האפשרי של המחר, 'המופע של סטיב' הוא אותו הביטוי הממוסחר במלוא מערומיו. מדובר בטלוויזיה גרוטסקית, חודרנית, שיורדת עד ללשד עצמותיו של סטיב פרנקל, מהתלת בו על ימין ועל שמאל משך חודש, ובסוף מפצה אותו בתפקיד בטלנבולה 'אמיתית' – "אהבה מעבר לפינה".

אך האם זה אמיתי, או שמא שוב מדובר במתיחה של יגאל שילון? מה אמיתי ומה לא? מה שבטוח, זה ששילון הוכיח לכולנו שבתעשיית האשליות ההרצליינית שנגלתה לנו הערב לנגד העיניים, ניתן למסחר גם את הביקורת של פיטר וויר וג'ים קארי במאת האחוזים, לתת לה פרשנות מעוותת לחלוטין, ולמכור לצופה הישראלי התמים את התוצר הסופי במעטפת רייטינג עסיסית.

בסופו של דבר גם הציבור הישראלי לא קנה את כל מה שניסו להציג בפניו במהלך שבעת פרקי התכנית, ונתוני המדרוג מדברים בעד עצמם, ומוכיחים כי הציבור הישראלי עודנו יודע להצביע בשלט. נכון, הפרק הראשון היה מרענן ומקורי. גם הפרק האחרון הכיל כמה וכמה קטעים משעשעים, ביניהם המפגש עם סלבריטאים כמו אדיר מילר, מושיק עפיה ואחרים, או המתיחה על המתיחה על המתיחה שביצע בו מנהל התכניות של 'רשת' באמצע התכנית; אולם היה משהו בסצנת הסיום של הסדרה, כאשר הסתודדו כולם בחדרו הצפוף של שילון למול עיניו המשתאות של ישראל, סליחה, סטיב פרנקל. הצפייה במתיחה האולטימטיבית של גדול המותחים בארץ הייתה כבר יותר מדי בשלב מסוים, וכמה שניסיתי, לא הצלחתי להיחלץ מהתחושה שאני פה הנמתח העיקרי.

נו, אבל העיקר שבסוף יגאל שילון המשיך לחייך ולעשן את הסיגר הלא-בריא שלו ושסטיב שכח להקליק. ג'ים קארי ו-אד האריס הם לא, אבל נראה שטוב להם איך שהם יצאו בסופו של דבר. נו, אז אם הם שלמים עם התוצאה וסטיב יצא מחויך עם האוטו והתפקיד החדש, קשה לנטור להם טינה לנצח. אז שיהיה בתענוגות, מה שנקרא. ניפגש במתיחה הבאה...