Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אלנבי רומאנס

איך מצליחים להרים הפקה דלת תקציב?

ינאי: "כשאתה בא לעשות סרט מכלום כסף, נורא נורא חשוב עזרה של חברים. אנחנו כאילו אומרים, אני ויוני עשינו סרט, אבל זו בעצם חבורה שלמה של חברים שעשו סרט. 30 איש עשו את הסרט וזה מאוד מרגש. זו התגייסות מאוד גדולה של האנשים האלה..."

יוני: "אם אני והוא האבא ואמא של הסרט, אז הם הדודים, בני דודים ומשפחה נורא מורחבת וסבא וסבתא וכשהם באים לסרט הם נורא גאים במה שיצא".

ינאי: "זה אנשים שאנחנו באים ואומרים להם: 'בואו תחזיקו לנו בום' בשתיים בלילה, כי זה היה הרי סרט לילה ואנשים באים כמה ימים ועושים את זה. השחקנים חברים של יוני, אנשי הצוות חברים שלי. הרולר סיום זו רשימת כל החברים הטובים והחברים הטובים של החברים הטובים שלי ושל יוני".

יוני: "אולי הם ידעו שהם באמת מגשימים איזה חלום לכולם. עשינו סרט מכלום".

ינאי: "ומה שבאמת הופתענו היה עד כמה היה קל לקבל את העזרה הזו. אפילו אנשים שתרמו לוקיישנים ונתנו מקום. יש אנשים טובים בכל מקום. באמת, זה מפתיע לגלות את זה. כולם חושבים שהעיר הזו אוכלת יושביה"

איך מממנים הכל?

יוני: "זה נראה שהקולנוע יותר יקר, הקולנוע נראה גורמה, אנשים אומרים: 'וואו, צילום, תאורה'. כל מקום שאת רוצה יתן לך דילים מטורפים, לוקיישן זה לא בעיה להשיג, מאפרת בחינם לא בעיה להשיג, אין בעיה, זה לא סיפור כזה גדול! היו לי חברים טובים ומשפחה שעשו סנדוויצ'ים. הכינו 20 סנדוויצ'ים לסט, גדולים כאלה, נורא טעימים, סוגרים לך את כל הלילה. אז אין קייטרינג! לא נורא, יש תרמוס עם תה וופלים וסנדוויצ'ים. זה מספיק".

אילו חוויות זכורות לכם מהצילומים? איך המקומיים הגיבו?

ינאי: "לצלם סרט בלילה בתל אביב, זה דבר כל כך טבעי וכל כך יום יומי. חלק מאנשי הלילה של תל אביב זה הנרקומנים וההומלסים וקצת סטודנטים לקולנוע שמצלמים. כל כך הרבה סרטים מצולמים בתל אביב שהתושבים התרגלו למצלמות".

יוני: "ממש לא היה אף נודניק שנטפל לסט או שהתחיל לזיין את המוח. הפחד היחידי שלי היה מהסצנה הגדולה בכיכר ביאליק כי זה מקום נורא רגיש. הרי השתמשנו באנדרטה עצמה, טיפסנו עליה, נכנסנו למים. היה לי פחד שאיזו שכנה תרים טלפון למשטרה ותגיד 'אנשים פה הורסים את האנדרטה', אבל זה עבר בשלום".

ינאי: "להיפך, כל השכנות באו והסתכלו ונהנו ושמרו לנו את הסולם ליום הצילומים שאחרי. כל הכיכר הזאת בסוף עזרה לנו בסרט".

יוני: "הם רגילים. עושים 700 סרטים בשנה בכיכר ביאליק, אני מתאר לעצמי. אז הם רגילים".

ניקו ונטע צועדים על עמוד השידרה של תל אביב. כשתצפו בסרט תתרגשו למראה השדרה, הכיכר, הרחוב, השוק, הים. כל אלו מביאים אותי לשאלה המתבקשת:

מה משך אתכם לכתוב דווקא על אותם מקומות ולצלם אותם?

ינאי: "קודם כל, שנינו תל אביבים. יוני הרבה יותר זמן ממני [11 שנה], אבל לכל אחד מאיתנו יש מקומות שאנחנו אוהבים בעיר. כל הזמן אתה מסתובב ואתה רואה לוקיישנים ואומר: 'אח, הייתי רוצה לצלם פה'. כל מי שקולנוען מכיר את זה, כל הזמן אתה מחפש לוקיישנים לסרטים שיום אחד תעשה. חיפשנו לוקיישנים שאנחנו מחוברים אליהם אמוציונלית, אבל גם מקומות שנוח לצלם בהם מבחינת תאורה. הכל פה מלא פרוז'קטורים, קירות שלמים מוארים, אז זה חוסך לנו, לסרט עצמאי, המון תאורה והפקה. צילמנו גם במקומות מאוד חשוכים, בכוונה, כי אנחנו גם אוהבים חושך".

אחת הסצנות היפות בסרט מצולמת במנהרה שקבורה מתחת למפגש הרחובות אלנבי-דרך יפו. "יש ריח של שתינה שמה. צילמנו לילה שלם – הקאנו וצילמנו, הקאנו וצילמנו" מספר יוני על החוויה הטראומטית.

למה אתם כך כך אוהבים את תל אביב?

יוני: "כי זו עיר מאוד מגוונת. יש בה הכל בשני קילומטר. העיר מתחילה באיזור גורדון בקו הים ונגמרת בסוף פלורנטין. זה כל העיר, אז אתה יכול בשלושת רבעי שעה ללכת את כל העיר. ויש בתוכה המון המון צבעים. יש בה את כל המקומות שאנשים בני 25-30 מרגישים בהם בודדים נורא. יש את החוסר אהבה שאתה מרגיש אותו בתוך העיר הזאת. יש מקומות נורא רומנטיים כמו כיכר ביאליק, כמו הים ומקומות אפלים שיש בהם המון פשע ואת רואה נרקומנים שם ואת רואה המון הומלסים. גרנו במקומות האלה. כל מה שראית בסרט זה דברים שאני ראיתי בעיניים. את המקרים שמתוארים בסרט ראיתי בעיניים!". יוני עבר לעיר בגיל 17 וחצי, מייד אחרי שסיים את התיכון. הוא גר כמה שנים בפלורנטין והוא עדיין נדהם מהניגודיות המבדילה בין שעות היום לשעות הלילה: "ביום היינו שומעים את הקדיחות של הנגרים ופתאום בלילה יש צבע אחר. אנשים מגיעים לבארים, שקט נורא, ובבוקר שוב פעם: הולכים הבליינים לישון, תק, מגיעים כל הנגרים. זה לא יאומן, זה פלא, פלא של פלורנטין בעיניי". שיר הנושא של הסרט הוא "במדבר" של מאור כהן. כשיוני וינאי רצו להשתמש בשיר, הוא הגיע לצפות בקטע מן הסרט כדי לראות במה מדובר ואמר: "אני ראיתי את הסרט והרחתי את העיר, את הבירות". זו היתה מחמאה כי מבחינתם אין יותר תל אביבי ממאור כהן.

איך הרגשתם כשצפיתם לראשונה בסרט הראשון שלכם?

ינאי: "אני כמעט קיבלתי התקף לב".

יוני: "הקרנו בחיפה בפעם הראשונה, בפסטיבל, מול אולם שהיה מלא. 150 איש. גם היו שם שופטים, היו שם אנשי מקצוע. אני הייתי היסטרי. אתה אומר לעצמך: 'רק שיצחקו פה, שיצחקו פה... אה, צוחקים. יופי, איזה מזל'. היה שם קהל מורכב, גם של שופטים וגם של אנשים מבוגרים יחסית".

ינאי: "אני עדיין לחוץ. הסרט מוקרן כבר חודשיים ויש אולמות מלאים והקהל בא, אבל זה אותו לחץ. זה הבייבי שלך. אתה מקרין אותו בפני אנשים, אתה רוצה שהם יהנו. בן אדם שם 20 שקל, נכנס לקולנוע ורואה את הדבר שעשית, יש לך אחריות מסויימת כלפיו".

יוני משחק כעת ב"סטיות מיניות בשיקגו", הצגה די יקרה. שם הוא למד את ציפיות הקהל: "הסביר לי פעם הבמאי: ברגע שקהל שם שטר מהכיס הוא קנה אותך ואת אמא שלך ואת החיים שלך. בעד 20 שקל שהוא שם הוא רוצה שתלקק לו את התחת. וזה ככה, במיוחד בימים קשים כמו שלנו, שנורא קשה להוציא כסף מהכיס. אז כשהוא יושב בקולנוע הוא רוצה: 'קדימה, תן לי 5 דקות של הנאה צרופה, כי אם לא – אני אזיין אותך'. את מבינה? בגלל זה אנחנו רוצים נורא לספק אותם, שיצאו מבסוטים. כי אם לא, הם יקרעו לך את הצורה". ינאי: "שיהיה ברור, הסרט נעשה ממקום מאוד אישי ועשינו אותו בשבילנו ולכן הלחץ – האם הקהל יראה את הסרט מנקודת המבט שלנו".

יוני: "אני מדבר על אחרי. אתה רוצה נורא שהקהל יאהב את זה".

"אלנבי רומאנס". איך הגיתם את שם הסרט?

יוני: "רומנטיקה וזוהמה. ינאי אמר: 'בוא נבחר בשם שיהיו בו שתי מילים, שמילה אחת תייצג את הגועל ומילה אחרת תייצג רומנטיקה, חושניות, מגע'".

ינאי: "זה מה שהסרט עושה כל הזמן. זה גם הקרב שיש בתוך תל אביב".

מדוע היה צורך לשלב בסרט סיפור אהבה? מה הוא משרת? יכולתם לקחת את ניקו ולשוטט איתו בעיר ללא נטע. ינאי: "אבל זה הסרט, "אלנבי רומאנס", הרומנטיקה מול המציאות. ככל שהלב של הסרט הוא יותר רומנטי והדמויות הן יותר מקסימות ויותר יפות, כך זה מעצים את הזוהמה שמסביבן".

יוני: "אני יכול להגיד לך משהו מהשחקן שבי. צ'כוב כתב פעם: 'אתה יכול לספר סיפור על מה שאתה רוצה. אתה יכול לדבר על המאפרה הזו, אבל בכל סיפור יש שני קטבים – תמיד זה הוא והיא' והסיפור שלנו זה נטע וניקו ובתוך זה יש את המאפרה שהיא תל אביב".

הראיון הלילי עם ינאי גוז ויוני זיכהולץ נולד בעקבות הצורך שלי להירתם למאמץ המלחמתי של הקולנוע העצמאי. למה מלחמתי? רבותיי, יוצרים צעירים נלחמים על הלב שלכם. תזיזו את התחת לסינמטק, ה"מטבחון" של הקולנוע הצעיר והעכשווי. מדי שבוע מתבשלים בו כמה סרטים בועטים ואוהבים, יורים ובוכים. רשמו לעצמכם ביומן: מדי יום חמישי בחצות, מציג "אלנבי רומאנס". היום הקרנה חגיגית לרגל חנוכה.