כשהיצ'קוק ופולנסקי נפגשו בצרפת

מאת: רותם יפעת

03/12/2005

שלח לחבר הוסף תגובה

"מותחן שמשוטט בין הסרטים של פולנסקי והיצ'קוק..." – ציטוט זה מעטר את המודעה לסרטו החדש של דומניק מול, "למינג" שמוקרן בימים אלו ברחבי הארץ. כך גם תאר אותו מבקר מהעיתון הצרפתי הנחשב le point. אבל אחרי צפייה בסרט, נדמה שהחיבור הזה אפשרי רק אם היצ'קוק ופולנסקי היו יושבים יחדיו על כס הבימוי. שכן חלומות ומציאות נפרדים הם, ומה שאנו נותרנו איתו הוא סרט שמערבב את המתח ההיצ'קוקיאני הידוע, ומוסיף לו את אי הוודאות של פולנסקי, אבל המתח לא באמת קיים כאן וחוסר הוודאות לא ממש מרגש ומסקרן. בניגוד לסרטו הראשון של מול, "הארי חברי האמיתי" משנת 2000, בו הביזאר היה הגיוני, והשתלב טוב עם הסרט, הפעם הוא נוטה לסוריאליזם ולוקח את הסרט לכיוון שלא מתאים לו.

הסרט מתחיל בתור דרמה קומית על מהנדס צעיר (לורן לוקאס) ואשתו האנוסה לשעמום (שרלוט גינסבורג), שעברו לאחרונה לבית חדש במקום חדש בגלל עבודתו של הבעל בחברת המצאות. הפארסה הקומית מגיעה לשיאה בזמן ארוחת ערב שהזוג הצעיר מארגן לבוס של הבעל (אנדרה דוסולייה) ואשתו (שרלוט רמפלינג). האורחים מאחרים, ובזמן הארוחה האישה מאשימה את בעלה שהיה עם אישה אחרת ובגלל זה איחרו. סצנת הארוחה והריב המתפתח בה, היא אחת המוצלחות בסרט והיא שיוצרת ציפיות לשאר הסרט. אבל כאמור, בהמשכו הסרט מתחיל לאבד כיוון, בעיקר בגלל המאפיין ההיצ'קוקי שלו (לא ארחיב מה קורה כדי לא להרוס את העלילה), ובהדרגתיות הוא נהיה לא ברור והזוי ללא סיבה מספקת או הסברים למתרחש.

תחושת ההחמצה היא כפולה: תחילת הסרט יוצרת ציפיות לקומדיית מתח, משהו שיהיה שילוב בין היצ'קוק לוודי אלן מאשר פולנסקי. האכזבה השנייה נובעת מהציפיות שיצר סרטו הראשון של מול, אשר נתן תחושה שיש לנו כאן עסק עם יוצר צעיר עם גישה רעננה ומקורית. יש תחושה שכך המצב עם מול, רק שזה מתפספס איפשהו בתוצאה הסופית. האם יוכל לנצל את הרוח הצעירה שלו ויקדם את הקולנוע האירופאי יחד עם יוצרים צעירים אחרים כמו מיכאל האנקה, ז'אן פייר ז'נה ואחרים אל מחוזות טובים יותר, בדומה לאלו בהם היה בשנות השישים והשבעים?

תעלומה אחת שהסרט כן פותר, הוא בנוגע לשם הסרט – למינג, והיכן הוא ממוקם בכל הסרט. בניגוד לפיל של גאס ואן סאנט אין כאן מסתורין ועניין של פרשנות, והלמינג הוא פשוט סמל לכל הבעיות שמתרחשות בסרט. למינג היינו מכרסם נורבגי שבאופן מסתורי (כמו דברים רבים בסרט הזה) מוצא את דרכו לצנרת של הזוג הצעיר. הלמינג יוצר סתימה בצנרת של הבית, סתימה שמופיעה בחיי הזוג זמן קצר לאחר הופעתו. ועם פתרון תעלומת הלמינג, חיי הזוג חוזרים למסלולם, כפי שהיה לפני הגעתו של היצור החביב. חבל רק שההסבר להתרחשויות הכאוטיות בחיי הזוג היו מוסברות כמו ההסבר להופעת הלמינג, אולי הסרט היה מאכזב פחות.

היום כשרוב היבול של הקולנוע הצרפתי היינו קומדיות רומנטיות או סרטי דרמה אמריקאיים, וכשכבר יש סרט איכותי באמת, יש הרגשה שזוהי מקריות ולא יותר, אני חושב לעצמי, מה קרה לאימפריה הקולנועית של פעם, ויותר חשוב מכך, מה יהיה איתה ואיתנו בעתיד?

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »