Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הכבוד האבוד של שמחה (סיגלית פוקס) - ראיון

הכבוד האבוד של שמחה (סיגלית פוקס) - ראיון - חלק ג'

מאת: עינת פרנבך

14/12/2005

שלח לחבר הוסף תגובה

מה למדת כשחקנית בעקבות עשיית הסרט והמשחק מול המצלמה?

"יש משהו נורא מאכזב ונורא נחמד במה שאני הולכת להגיד: בקולנוע אין זמן להכיר את האנשים. בניגוד לתיאטרון שיש חזרות ארוכות ואחרי זה הצגות ונהיה איזה שהוא וייב של משפחה, בקולנוע זה 'זבנג וגמרנו'. אבל מה שאני רוצה להגיד שנורא נחמד זה שיש את השפה הזו של המשחק. התקשורת היא ברמה המקצועית וזה נורא כיף. בלי להכיר יותר מדי ובלי להיות חברים ובלי כלום, מתחברים למקום של הידע המשותף בתחום הזה ושם מתקשרים. זה כמו ג'ם סשן של אנשים שלא מכירים ומתחילים לנגן ואתה אומר: יא, איך הם מנגנים? הם בחיים לא הכירו, איך נוצר ביניהם כזה חיבור? [קולנוע] זה סוג של ג'ם כזה, שכל אחד יודע את התפקיד שלו ומתחברים אחד לשני ומדברים בשפה המשותפת הזאתי, שזו שפה שכל מי שעוסק בדבר הזה מאוד מאוד אוהב וכולם נהנים לג'מג'ם על הסט".

למה את יותר מתחברת, לקומדיה או לדרמה?

"בבסיסי אני שחקנית קומית. בזכות הלימודים נהייתי שחקנית דרמטית. כשבאתי ללימודים הבנתי שיש דברים שאני יכולה לחזק, שזה הצד הקומי, אבל יש דברים שאני יכולה למצוא, שבכלל לא ידעתי איפה הם נמצאים. אני הייתי עולה לבמה, היו נשפכים מצחוק. ניסיתי לעשות סצנה של איבסן באחד השיעורים וזו פשוט היתה קומדיה מטורפת, כולם התגלגלו מצחוק. זה היה נראה מגוחך לגמרי. אני לא הייתי מסוגלת לעשות משהו ברצינות".

מאיזה שק יצאה הרצינות?

"פעם ראשונה שהיא יצאה זה היה דווקא באודישן של ניסן נתיב. הם אמרו לי שלא התקבלתי ולקחתי את זה מאוד קשה והתחילו לרדת לי דמעות ורחל שור, שהיתה אחת הבוחנות, אמרה לי: 'את רואה, את הכאב הזה את צריכה להביא לבמה'. והלכתי עם המשפט הזה של רחל שור ובאמת זו היתה מן משימה כזאת בשבילי, ללמוד להביא את הכאב שלי החוצה. אני לא חושבת שיש משהו מפחיד בלחשוף את הכאב הזה, אבל יש משהו מפחיד בלהיפגש עם הכאב הזה".

לנעליה של איזו דמות מן הקולנוע את חולמת להיכנס? "יש את הסרט 'לילות כביריה' של פליני [עם ג'ולייטה מסינה]. זו הפנטזיה שלי. אפרופו דמויות שוליים מסכנות, עלובות, תמימות ומעוררות מצד אחד חמלה ואהבה ומצד שני רחמים. אני כל כך אוהבת את הסרט הזה ואת הדמות הזאת".

סיגלית עוררה בי געגועים לדמותה הבוחקת של ג'ולייטה מסינה. בשחקניות שאני אוהבת יש את החצי צחוק/חצי בכי הדק והעדין שמאפשר להן לפרוט בדיוק מופלא על הרגש. גם סיגלית פוקס כזו.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »