קאן, היום ה-3: הסרטים גבול ו10 שנים בתאילנד

בתחילת היום השלישי שלי בקאן הקור בבוקר מטעה אותי והוא בקרוב יהפוך לשמש יוקדת ולחות בלתי נסבלת, כשלפעמים בתור כל מה שאתה מבקש הוא פיסת צל. התחלתי את ההקרנות היומיות בסרט השבדי ״גבול״, שמוקרן במסגרת "מבט מסוים". הסרט של הבמאי אלי אבאסי מספר על עובדת בביקורות הגבולות שניחנה בחוש ריח מפותח המאפשר לה לגלות אם מישהו מבריח משהו לשבדיה. היא מגלה לאחר ביקור של זר שנראה בדיוק כמוה שהיא בכלל לא אנושית ומשם העלילה מתפתחת לסרט על גבול האימה. מגוחך לפעמים, אבל בדרך כלל מותח ואף עצוב. סרט מומלץ לפסטיבל "אוטופיה הקרוב" (פסטיבל המדע בדיוני והאימה שמתקיים בסינמטק תל אביב כל שנה).

לאחר מכן אצתי לי לחוף נספרסו בטיילת כדי לראיין את הבמאית ההונגריה סופיה זילרגי, שסרטה ״יום אחד״ פתח את מסגרת "שבוע המבקרים".סופיה, שזהו סרטה הראשון, מספרת על סרט קטן שנעשה בתקציב זעום ואני מעיר שלמרות זאת הוא מצוין. לפי נציגת קרן הקולנוע ההונגרית שהצטרפה לראיון מסתבר שהתעשייה ההונגרית מתעוררת ויוצרים צעירים ןמוכשרים שממומנים בעיקר מכסף ציבורי זוכים להצלחה עולמי והראייה –הסרט ״הבן של שאול״ שזכה באוסקר והסרט המעולה ״על גוף ונפש״ שהיה מועמד לאוסקר. מה שמאפיין כיום את הקולנוע ההונגרי זה ההיפר-ריאליזם שלו והתשוקה האדירה של היוצרים. הראיון המלא בקרוב.

[*]

(רון פוגל עם במאית הסרט ההונגרי "יום אחד", מפיקת הסרט ונציגת קרן הקולנוע ההונגרית)

משם מיהרתי לביתן הקוריאני וסוף סוף איתרתי את ידידי הוותיק ריקרדו, מנהל פסטיבל הסרטים הקוריאני בפירנצה וקונסול כבוד של קוריאה באיטליה. דרך ריקרדו השגתי הזמנה למסיבה הקוריאנית שתתרחש בשבוע הבא. בביתן הקוריאני על המים בקאן רקחנו תכניות איך להחזיר את שבוע הקולנוע הקוריאני לישראל.

קפיצה להרמת כוסית בביתן הישראלי. פגישה עם כמה מכרים ותיקים בשוק הסרטים כמו איציק קריחלי, שהגיע כדי לקדם את הרימייק האמריקאי לסרטו המשעשע ״הלהקה האחרונה בלבנון״, וקדימה להקרנה הבאה. הסרט הדי מוזר ״10 שנים בתאילנד״, שהוא חלק מפרויקט עולמי בו לוקחים במאים מרחבי העולם ומבקשים מהם להכין סרט קצר על מדינתם כפי שהם חושבים שתראה בעוד 10 שנים. מיטב הבמאים התאילנדיים עם השמות הבלתי אפשריים נרתמו למשימה ואני עדיין מעכל את ארבע האפיזודות שראיתי, שכללו בין היתר סיפור על צנזורה וסיפור על חתולים שצדים אנשים.

עייף מהיום הגדוש חשבתי לפרוש מוקדם, אבל בקאן אין דבר כזה. בחצות קפצתי לפגוש במלון "מג׳סטיק" המפואר את הטופ שף לואן, שהגיע לקאן בדיוק לערב אחד במטוס הפרטי שלו .את לואן אני מכיר דרך מסדר קולינרי ששנינו חברים בו. השף טס כבר מחר לפריז לבשל ארוחה במסעדת שני כוכבי משלן ואנחנו נפגש לארוחת בוקר. זהו זה, כבר שתיים בלילה בקאן ומרוב דוגמניות סיניות בשמלות מפוארות לא רואים את הטיילת. מחר עוד יום בקאן עם הקרנה של סרט ישראלי ופרמיירה קוריאנית. למתחם הפסטיבל באתר: לחצו כאן