היו זמנים בהוליווד: ביקורת ספר

החודש יצא ספרו הראשון של קוונטין טרנטינו "היו זמנים בהוליווד", המבוסס על סרטו מאותו השם מ-2019. הסרט מספק מחווה נוסטלגית וגרסת היסטוריה אלטרנטיבית להוליווד של פעם ברגע מכונן בתולדותיה בסוף שנות ה-60 ונוגע באחד הפצעים הגדולים של החברה האמריקאית: הרצח האכזרי של שרון טייט, שחקנית צעירה והרה, אשתו של הבמאי המצליח רומן פולנסקי, וארבעה מחבריה, על ידי חברי כנופיה של היפים בהנהגתו הכריזמטית של צ'רלס מנסון.

בארצות הברית, ספרים שנכתבים על פי סרטים הם תופעה מוכרת. מדובר בנובליזציה של תסריט או סרט קיים או בשמה האחר movie tie in. טרנטינו מספר על אהבתו לסוגה הזאת בנערותו. הספרונים שנכתבו על פי סרטים, או ליתר דיוק על פי התסריטים, יצאו עם הסרט, כחלק ממסע הפרסום שלו. הם היו פופולריים מאוד ונמכרו לצד חוברות קומיקס וספרי אימה בסופרמרקטים כמוצר צריכה זול. בסופם היו מודעות לרומנים אחרים. טרנטינו רצה שהספר ייראה כמו הספרים שקרא בנערותו בסוף שנות השבעים ולכן הוציא אותו ישר בכריכה רכה, ולא, כמקובל בארה"ב, בכריכה קשה.

טרנטינו מספר למשל על הסרט הנודע "הרולד ומוד"(1971), שבו צפה לראשונה לפני שבע שנים בלבד, אך קרא את הספרון כשהיה נער בשנות השבעים. עוד דוגמה המעידה על חציית הגבולות בין ספרים לסרטים היא הספר רב המכר "אות משמיים"(1976). סרט האימה של הבמאי ריצ'רד דונר (שהלך לעולמו השבוע), כל כך הצליח בגרסתו הספרותית, שאנשים חשבו שהסרט נעשה על פי ספר ולא ההפך. הספרים שנכתבו על פי הסרטים אינם נחשבים "ספרות" במובן המקובל, אך טרנטינו מתייחס אליהם כסוגה שיש לשים אליה לב. כדוגמה הוא נותן את סרט האימה "אורקה הלוויתן הרוצח" (1977), המקבילה של "מלתעות" בכיכוב לוויתן קטלן במקום כריש. טרנטינו מציין שלדעתו, הספר שנכתב על פי הסרט טוב יותר מהספר "מלתעות" שעובד לסרטו המפורסם של ספילברג.

[*]

הספרונים האלה מזכירים לנו את "אבותיהם הרוחניים", חוברות ה"ספרות הזולה” שנתנו את השם לסרט המפורסם ביותר של טרנטינו. שמם ניתן להם על שם הנייר מהם נעשו. הם נפוצו בארצות הברית בסוגות מערבון ורומן רומנטי . המחווה לסוג הזה של ספרות ותרבות פופ מעידה על החיבה הנוסטלגית של טרנטינו לתרבות הפופולרית האמריקאית, שמככבת בסרטיו באינספור אזכורים וציטוטים של תרבות פופ וכן ברכישת הקולנוע המפורסם בלוס אנג'לס "ויסטה" להקרנת סרטי פילם בלבד מאוספו האישי העצום של הבמאי. הספר של טרנטינו, שהפך מיד עם צאתו לרב מכר, ויתורגם בהמשך לעברית, מבוסס על עלילת "היו זמנים בהוליווד". כזכור, עלילת הסרט עסקה בריק דלטון (לאונרדו דקפריו), שחקן המשחק את דמות ה"רע" במערבון טלוויזיוני מצליח ורוצה לעבור לקולנוע ואיש הפעלולים קליף בות' (בראד פיט), חברו. השנה היא 1969, סוף עידן ה"שלום והאהבה", על רקע מלחמת ווייטנאם, המחאות נגדה, ותרבות הנגד ההיפית שכללה גם סמים, פשע ואלימות. טרנטינו בחר את האירוע המכונן הזה וטווה סביבו היסטוריה אלטרנטיבית של הוליווד, על שחקניה, מפיקיה ואנשי הפעלולים, אותם גיבורים נעלמים של התעשייה. הסרט כולו הוא דמיון מחדש של "מה היה אילו" לא נרצחה שרון טייט אשתו ההרה של פולנסקי. זהו ניסיון לתיקון ההיסטוריה, על ידי יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, בדומה לתיקוני העוולות ההיסטוריות של העבדות ב"ג'אנגו חסר מעצורים" והנאציזם ב"ממזרים חסרי כבוד".

יחד עם זאת הספר מספק פרטים רבים שאינם קיימים בסרט. טרנטינו מוסיף עוד היסטוריות אלטרנטיביות לדמויות. כך למשל לדמות הילדה הכוכבת בסרט הוא ממציא המשך קריירה שכוללת משחק בסרט פיקטיבי של טרנטינו מ-1999. דמות פיקטיבית בתוך ספר בדיוני המבוסס על סרט בדיוני מקבלת קריירה חלופית בסרט בדיוני של במאי אמיתי. אלו המשחקים הפוסט מודרניים המערבים אמת ובדיה החביבים על טרנטינו.

אחד האירועים המרכזיים שנשאר בסימן שאלה בסרט נוגע לסיפור על כך שקליף, הפעלולן הקשוח, רצח את אשתו על סירה. בסרט רואים פלאשבק קצר של קליף ואשתו השיכורה והמתלוננת על הסירה. הוא נושא בידו כלי נשק ימי. ואז נקטעת הסצנה. הצופה יכול לדמיין כרצונו מה קרה באמת. בספר, לעומת זאת, מוקדש פרק שלם וגרפי מאוד שבו מתואר הרצח בפרטי פרטים כולל שבע שעות בהן מחזיק קליף את שני החלקים של אשתו לאחר שירה בה וביתר אותה לשניים עד שיגיע משמר החופים. כאשר הם מגיעים היא "מתפרקת" תרתי משמע ומתה. לאחותה של האישה שנרצחה קוראים נטלי ולא במקרה. נטלי ווד הייתה שחקנית הוליוודית שמתה באופן מסתורי במהלך שייט בסירה עם בעלה רוברט ווגנר. האם התאבדה? נרצחה? תיאוריות קונספירציה סביב המוות היו נפוצות. טרנטינו כותב בספר בהומור אופייני שאין לדעת מה קורה כשיש שני אנשים לבד על סירה.

[*]

(בראד פיט, לאונרדו דיקפריו, מרגו רובי וטרנטינו בפרמיירת הסרט. צילום: Eric Charbonneau)

ההערה הזו רומזת גם ל"סכין במים" (1962), סרטו הראשון של רומן פולנסקי שמתרחש על סירה ובו דינמיקה זוגית בעייתית ומשולש של שני גברים ואישה אחת. נושא המשולש הרומנטי נמצא גם בסרטו של טרנטינו בו רומן פולנסקי, שרון טייט, והארוס לשעבר שלה, חיים למעשה כמעין "שלישייה". בעוד בסרט הקליימקס המדמם מתואר בפרטי פרטים, דווקא בספר האירוע מוזכר כבדרך אגב בסיפור על כך שריק וקליף הרגו כמה היפים שפלשו לביתם. טרנטינו מניח שהצופים שראו את הסרט רוצים משהו אחר. במקום הסצנה המפורטת, אנחנו מקבלים את סיפור הרקע של מנסון כמי שרצה להיות כוכב רוק וכשל. גם הסיפור של הכת שלו מקבל מקום נרחב יותר.

גם הסיפורים של ריק ושל קליף מקבלים הרבה יותר נפח. קליף מוצג בספר כגיבור מלחמה מעוטר מאד שהרג המון יפנים ואיטלקים ובחייו האזרחיים לא הפסיק להרוג. הוא "קילר" קר רוח, שהורג חבר שלו בלי להניד עפעף ויושב ליד גופתו וצופה בטלוויזיה. גם הכלבה ברנדי המככבת בסרט מקבלת כאן סיפור רקע. קליף קיבל אותה מחבר (שאותו הרג אחר כך) והרוויח כסף בקרבות כלבים בהם כמעט נהרגה.

גם על ריק דלטון אנחנו מקבלים עוד סיפורי רקע רבים, וגם הבנה שהמצב הנפשי שלו נובע אולי ממניה-דפרסיה לא מאובחנת. כך יוצר טרנטינו טקסט שמתכתב עם הסרט שלו, ומוסיף לו ממדים נוספים. הספר רווי באנקדוטות הוליוודיות ובהגיגים על סרטים, שחקנים, ומהות שרשרת המזון ההוליוודית. טרנטינו מפגין בו, כמו בסרטיו, את הידע העצום שלו בכל אספקט של התרבות הפופולרית ומתאר לפרטי פרטים פרסומות, שלטים, מאכלים שהיו פופולריים ועוד. נדמה שאין פרט שטרנטינו חוסך בו במטרה להחזיר לחיים עולם שהיה ונעלם.

על טרנטינו, הספר והסרט, בפודקסט "מה שכרוך" של "כאן" - לחצו כאן