מקרטני 3,2,1: ביקורת סדרה דוקומנטרית

חושך. קולות מתחילים להופיע. אין ספק בכך – אלו קולותיהם של הביטלס. אך במקום קטע ארכיון, אנו מועברים לאולפן רחב ידיים, במרכזו שולחן עריכה גדול. לידו עומדות שתי דמויות בשחור-לבן – הראשונה היא ריק רובין, מפיק העל ארוך הזקן, שעבד עם כולם – מהביסטי בויז ועד ג'וני קאש. השנייה מעט מוכרת יותר לנו – זה המוזיקאי, הכותב, המלחין והחיפושית לשעבר, פול מקרטני, מרוצה ממשמע הקלטותיו הישנות. כך נפתחת תוכנית הדוקו החדשה מבית "הולו" והבמאי זאכארי היינזרלינג (הדוקו זוכה האוסקר "Cutie and the Boxer"), שמתעדת על פני 6 פרקים את שיחותיהם של רובין ומקרטני על יצירה, השפעות, ציפיות, נוסטלגיה ועוד, בעודם מפרקים ומרכיבים מחדש – פיגורטיבית ומעשית (על גבי שולחן העריכה) קלאסיקות שהמוזיקאי יצר ב-60 שנות פעילותו. פורמט חדשני של ממש אין כאן, אבל תיעוד מקסים של אדם מזדקן, שבילה את מרבית חייו באור הזרקורים, לוקח לעצמו דקה של נשימה להבין איך הגיע לכאן – דווקא יש.

לאורך שיחותיו של רובין עם מקרטני, המפיק תופס את עמדת המראיין ומקרטני המרואיין. רובין הוא לא קובי מידן, אך לא לשם ניתוח מעמיק הוא נדרש בתכנית זו – רובין כאן כדי לגרום למקרטני להרגיש בנוח ולסקור את זכרונות העבר, בתקווה שחומר חדש ייחשף ויעשיר את ידיעתו וידיעת מעריצים מושבעים אחרים. חומר חדש של ממש מקרטני לא ממש נחשף כאן (את סיפוריו על הליך יצירת "Yesterday" או "Penny Lane" תוכלו למצוא בעשרות ראיונות אחרים איתו לאורך השנים), אך דווקא מצב חדש של מקרטני נוצר כאן שמתאפשר מפאת גילו. אי אפשר להגיד שהמוזיקאי התנכר לתקשורת או לראיונות לאורך השנים – ההפך הוא הנכון: מקרטני היה החביב ביותר למדיה מבין הארבעה שנים רבות (בייחוד מול לנון או האריסון הציניים יותר), אך התכנית "מקרטני 3,2,1" מוצאת אותו כמתבונן מהצד על עבודתו שלו, שכן הזמן הפך אותו לאובייקטיבי יותר, או לדבריו – "מעריץ של הביטלס".

[*]

על פניו, נראה שמדובר בדבר נרקיסיסטי למדי להגיד, אך מספיק להסתכל על תגובותיהם של רובין ומקרטני כשהשניים מאזינים לערוצים שונים בשיריו הישנים של המוזיקאי – לדוגמה, הבס היצירתי ב-"Lovely Rita" או הגיטרה דמוית הסיטאר ב-"And Your Bird Can Sing": רובין מתלהב כמו ילד ששומע בפעם הראשונה את הקלאסיקות המוזיקליות האלו – למרות ששמע אותן עשרות אלפי פעמים – ואילו מקרטני עוצר לרגע, נראה מופתע ושואל את עצמו: "אני עשיתי את זה? זה די טוב!". כך אנו חוזים באדם שהיה בעשייה מתמדת שישה עשורים מוצא דווקא את הטוב בשנותיו המאוחרות. סוף סוף יש לו רגע לעצור, להקשיב ולהבין למה שוב ושוב הוא שומע את התואר: "אחד המוזיקאים הטובים ביותר של המאה ה-20". כמעריץ מושבע, ההסתכלות העצמית של מקרטני אינה מפתיעה – שני אלבומיו האחרונים, "Egypt Station" ו-"McCartney 3" (הווליום השלישי בסדרת האלבומים האינטימית יותר של מקרטני, ששם התוכנית מרפרר לה והחלה באלבום הסולו הראשון שלו – "מקרטני" ב-1970) הרגישו יותר כאדם שבוחר לפרק את עברו ולחזור אליו מאשר מישהו שמנסה תמיד לשמור על רלוונטיות. גם אלבום הקאברים שערך ל-"מקרטני 3" עם מיטב האמנים החמים כיום וגם הפרויקטים העתידים שלו: מעין אוטוביוגרפיה המורכבת ממילות 154 שיריו לאורך השנים, סדרה המורכבת מחומרים גנוזים מפרויקט "Get Back/Let It Be" עליה עובד במרץ פיטר ג'קסון ותצא ב-"דיסני פלוס" בסוף נובמבר ומחזמר המבוסס על קלאסיקת חג המולד "אלו חיים נפלאים" – מראים שמקרטני לוקח את עברו ומסתכל עמו קדימה.

"מקרטני 3,2,1" היא סדרת תעודה שלא מנסה להרשים אף אחד או לעשות שינוי של ממש בעולם, אלא פשוט לתת לשני גיבוריה ליהנות קצת – בין אם לדבר על ניסויים באולפן, לחזור לשירים שאף אחד מהנוכחים לא ממש זכר (לדוגמה, "Check My Machine" האלקטרוני מ-"מקרטני 2" מעלה חיוך גדול על פני רובין ומקרטני) או לדבר על החיים הלא כה קלים בליברפול של שנות ה-40. כך, התוכנית שמה אמן בינלאומי ומעריץ על אותו הספקטרום – שניהם פשוט אוהבים מוזיקה, ובתכנית הזו יש מוזיקה טובה.

כל ששת פרקי "מקרטני 3,2,1" זמינים ב-"הולו" (לא זמין בארץ). לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן