Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: סיכום 2021: הסדרות הטובות ביותר של השנה

10. פראן לייבוביץ': נגיד שזאת עיר, נטפליקס

אי אפשר להגיד ש-2021 סימנה "אהבת אדם" – מריבי סגרים וחיסונים ועד הצלחת סדרות די קודרות ("משחקי הדיונון", לדוגמה), וככזו, אין פלא שהיא התחילה עם אחת מהאנשים שמגדירים את המונח "מיזנתרופיה" (מלבד לארי דיוויד), פראן לייבוביץ'. המעקב המהנה של במאי הקולנוע האגדי מרטין סקורסזה (ואורחים חשובים אחרים, כדוגמת ספייק לי ואוליביה ווילד) בסדרה התיעודית מבית נטפליקס, "פראן לייבוביץ': נגיד שזאת עיר" ("Pretend It’s a City"), אחרי חברתו הקרובה, הסופרת והוגת הדעות, או פחות יותר, האישה שאוהבת לשנוא כל דבר (ואולי לא פחות את עצמה) בסביבתה "האהובה" ניו-יורק.

ממצוקת התחבורה הציבורית ("הייתה מספיקה נסיעת סאבוויי אחת כדי שהדלאי לאמה יהפוך למשוגע!") ועד צמצום תרבות הספר וגדילת תרבות ה-"Wellness" מספקת ראייה מעט שונה על המציאות בתקופה שבה הכל נראה שחור. תובנותיה של לייבוביץ', יהודייה לסבית שהכירה אפליה וניכור כל חייה, אינה מסכמת את טענותיה רק ב"אישה לבנה שמסבירה לנו למה החיים רעים?", אלא הופכת את הנרגנות לממכרת, כזו שפרצה לחיינו ב-"סיינפלד" ומאוחר יותר ב-"תרגיע" (שעורכת אף היא חזרה מצוינת בימים אלו ממש), וגורמת לנו להבין שאולי חיינו מורכבים יותר מרגעי עצבים על אדם שאוכל כריך טונה במשרד מאשר ויכוח מתמשך על תפקוד הממשלה.

9. המפקדת, כאן 11

במהלך 2020, "כאן" שלטה ביד רמה בכל הקשור לתוכן מקומי איכותי, גם כשממבט ראשון לא היה נראה שמדובר בשוס גדול. כך סיטקום קטן על עובדי סופר ציניים הפך לתופעה ויראלית כלל ארצית, הפקה פומפוזית על מלחמת יום כיפור עוררה מחדש את השיח החשוב על הלם קרב, וסדרת מתח וריגול עם שאיפות גדולות הפכה לזוכת אמי טרייה ולהיט בינלאומי. אך כש-2021 הגיעה, ואיתה התוצר החדש של "כאן" – "המפקדת", אודות מ"מ טירונים טרייה וחששנית (אלונה סער) ומחזור הטירוניות הבעייתי שלה (לא פחות משלוש המ"כיות והקצינה שלצידה) – נהייתי די סקפטי: "עוד חיקוי 'אפס ביחסי אנוש'?", חשבתי לעצמי.

אבל הדרמה הקומית שיצרה עטרה פריש (על בסיס הסרט הקצר שלה "מכתב אהבה למ"מ שלי") הוכיחה את טעותי הגדולה – "המפקדת" היא כל דבר מלבד חיקוי. עם צוות שחקניות אנונימי יחסית אך מוכשר ביותר (אלונה סער, מיה לנדסמן, נועה אסטנג'לוב, כרמל בין ועוד), "המפקדת" אינה מתייחסת לחוויית הצבא המוכרת והמערערת באותה דרך שרבים לפניה עשו, אלא הופכת את הבעיה על ראשה ומתמקדת דווקא בדבר המרכזי שלרוב לא עובד בשירות הצבאי – הנפש עצמה. האומץ להציג גיבורה נשית לא מושלמת, מעט סוציופתית, מעט מבולבלת, עם כישורים חברתיים מועטים ועדיין להותיר אותה אהודה ע"י צופים רבים הראה כי נותרה אפשרות לעסוק בנושאים שחוקים בדרך חדשנית לגמרי.

8. החוג לאנגלית, נטפליקס

מלבד "הערת שוליים", לא תמצאו הרבה דוגמאות לסרטים או סדרות שעוסקות בתככים בין-אישיים בין כותלי הנהלת האוניברסיטה – אולי כי הנושא לא אטרקטיבי במיוחד לרבים. ובכל זאת, "החוג לאנגלית" ("The Chair"), המיני-סדרה הקומית שעלתה לנטפליקס בקיץ, מצאה דרך להיכנס ללבבות ולרשימות של הצפייה של רבים וטובים - אולי דווקא כי היא משתמשת באותו חלל סגור ואקסקלוסיבי כדי לעסוק בבעיות רבות שנמצאות בלב הצייטגייסט הנוכחי.

הסדרה, שנוצרה ע"י אנני ג'ולי ווימן ואמנדה פיט (כותבת ואשתו של דיויד בניוף, שהפיק יחד עם שותפו הותיק ל"משחקי הכס" די-בי וייס את התכנית) עוסקת בניסיונותיה של ג'י־יון קים (סנדרה או), פרופסורית בחוג לאנגלית באוניברסיטה הפיקטיבית "פמברוק", להוכיח את עצמה כראויה לתפקיד ראשת החוג, אליו בדיוק נכנסה, בעודה מנסה לנווט בין פרופסורים מבוגרים עם משכורת גבוהה ושיעור היענות נמוך לשיעוריהם; חוקרת צעירה ושחורה (נאנה מנסה; "13 סיבות"), שמפיחה חיים בשיעורים; וקולגה, חבר ואהבה מזדמנת בשם ביל (ג'יי דופלאס, "טרנספרנט"), שמתמודד עם האובדן הטרי של אשתו ועם "תרבות הביטול" – לאחר שהלצה על חשבון הנאצים בזמן השיעור הופכת אותו לאדם המושמץ ביותר בקמפוס ומחוצה לו.

ההתעסקות לא מתפשרת בשגוי בתרבות האמריקאית העכשווית וההבנה של הבעיה הטמונה בבסיסו של המוסד האקדמי – הגדרתו כגוף מחנך או כעסק לכל דבר ועניין – אמנם נכונות ומדויקות (לעיתים, כשהסדרה אינה נופלת לקלישאות), אך דווקא הרגש והלחץ שמציף את ג'י-יון, ויחסי הכוחות המגדריים איתם כל אישה צריכה להתמודד בכל מקום עבודה הם אלו שמתחברים ישירות לליבם וליבן של צופים וצופות.

7. וונדה-ויז'ן, דיסני פלוס

מה אפשר להגיד על סדרה שנדמה שהייתה בכל מקום בתחילת השנה, כולל כאן - במדינה בה בכלל לא שודרה? ועדיין, יחידי הסגולה שהצליחו לראות את "וונדה-ויז'ן" (“WandaVision”) ראו פן אחר של מארוול – הרחק מהדי הפיצוצים של "מלחמת האינסוף" ויותר פירוק השפעת התרבות הפופולרית – ובמרכזה ה-MCU – על התודעה. כן, הקו החדש שהציגה חברת הענק להפקותיה במסך הקטן, ובייחוד בתוכנית זו, שציוותה זוג גיבורים לא פופולרי במיוחד – וונדה מקסימוף/מכשפת השני (אליזבת' אולסן) ו-ויז'ן (פול בטאני) – במסעם במציאות לא ברורה שנעה בין סיטקומים אמריקאים פופולריים בעשורים שונים, היה ניסיוני ביותר וכבר על כך שווה להוריד את הכובע בפני מנהל התאגיד קווין פייגי.

בנוסף לסיכון הגדול בהצבת תוצר מוזר כזה ממפעל כספים כמו מארוול, ולמרות שהסדרה קצת איבדה את קסמה בפרקיה האחרונים וחזרה לנוסחתה הרגילה של החברה - ההתעמקות בפוסט-טראומה בצורה ייחודית שכזו (גם אם לא מקורית לחלוטין), השחזור המדהים של הסטים וצורות המשחק בסיטקומים הישנים, ותצוגות המשחק עצמן – מאולסן, בטאני וקת'רין האן (שגנבה את ההצגה כל פעם מחדש, והצעידה את שיר הנושא שלה לפסגת המצעד המכירות ב-iTunes) – עדיין הופכים את "וונדה-וויז'ן" לחוויה מיוחדת במינה.

6. שבב של אהבה, yes

הקומדיה השחורה והיצירתית של אליסה נאטינג, שעיבדה אותה לצד כותבים נוספים מספר שכתבה בשם "שבב של אהבה" (“Made for Love”), עוקבת אחר הייזל גרין (כריסטין מיליוטי; "איך פגשתי את אמא"), אשתו בת ה-30 ומשהו של מיליארדר ההיי-טק ביירון גוגול (בילי מגנוסן; "אלאדין" גרסת 2019), ונדמה כי זו הגדרתה היחידה. בתוך ביתם המשוכלל והאינטראקטיבי באמצע המדבר, הייזל וביירון חיים בניתוק מוחלט מהסביבה, ומנסים לשפר את חווית החיים שלהם בכל דרך - מדירוג אורגזמות ועד שנ"צ קבוע. זאת אומרת, ביירון מנסה "לשפר" להייזל את החיים, ע"י ניטור אובססיבי 24/7.

כשהייזל לומדת שהיא שפן הניסיונות של ביירון בניסוי השאפתני שלו ביותר עד כה - "Made for Love", שבב שיוחדר לשני השותפים בזוגיות ויוביל אותם ל-"נירוונה"; ללא ריבים, ללא סודות, ללא אי התאמת ציפיות - היא חשה כי הגיעו מים עד נפש והמעקב המתמשך חייב להיפסק. לשם כך, היא בורחת באישון לילה - לאחר 10 שנים שלא יצאה מביתה - מאחוזת הפאר, וחוזרת לעיירת ילדותה הענייה. שם היא פוגשת באביה (ריי רומנו המצוין), שמנסה להתגבר על מות אשתו מסרטן בעזרת בובת סקס צמודה - או לדבריו, "שותפה סינתטית" - ומתוודעת לאמת הנוראית: השבב כבר נמצא במוחה.

תצוגת המשחק הנהדרת של מיליוטי (שרגילה להתמודד עם גברים ילדותיים ומסוכנים בסרטים וסדרות), הכתיבה החדה של נאטינג ושותפיה והביקורת הברורה על אילי היי-טק עכשוויים מושכים כולם את הקהל פנימה, אבל דווקא היכולת של "שבב של אהבה" לקחת את הקונספט הכי מופרך מהמציאות ולהראות איך הוא מתחבר ישירות לאחד הנושאים הרלוונטיים ביותר של השנה (ובכלל) – כוחניות ואלימות (מפורשת או לא) מול נשים – מעוררת את הצופה (הגברי) לחשוב שוב על מה עוברות נשים בעולמו שלו.