אז כולנו יודעים שמריל סטריפ היא שחקנית מעולה, אבל דווקא התפקידים הנטורליסטים שלה הם האהובים עלי, כמו הדמות שהיא גלמה בסרט "השעות". בלי מבטא, בלי איפור, בלי הגזמות. נראה שדווקא התפקידים האלה לא מזכים אותה בפרסים, כי הקהל ומבקרי הקולנוע אוהבים אותה כאשר היא מגלמת דמויות גדולות מהחיים. במקרים רבים זה מרשים, במקרים אחרים תחת ידיו של במאי פחות מיומן או מתוחכם היא הופכת לקריקטורה מושלמת של הדמות שהיא אמורה לגלם. בפעם האחרונה שסטריפ עצבנה אותי היתה ב"ג'ולי וג'וליה" גם שם במבטא בריטי מעצבן היא גלמה את הטבחית ג'וליה צ'יילד.על אותו תפקיד מעצבן היא זכתה בגלובוס הזהב והיתה מועמדת לאוסקר. "אשת הברזל" הוא סוג של שחזור אותו הישג. גם כאן היא מגלמת בריטית מעצבנת ומפורסמת נוספת, מרגרט ת'אצר - ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979-1990 . גם כאן היא זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה ומועמדת לאוסקר. הסיכויים שהיא תזכה גבוהים אלא אם כן ויולה דאביס כוכבת "העזרה" או מישל וויליאמס כוכבת הסרט "השבוע שלי עם מרילין" יצליחו לעקוף אותה בסיבוב.
פרסומת
סטריפ היא תופעה ייחודית בהוליווד. היא גם שחקנית אופי מעולה וגם כוכבת קולנוע אמיתית. המסך אוהב אותה, הקהל מעריץ אותה, והיא זוכה לתפקידים חשובים ובולטים כבר ארבעה עשורים ברציפות. הקהל הצעיר שמכיר אותה בזכות תפקידה מהלהיט "השטן לובשת פראדה" יכול להציץ בהופעות מוקדמות ובלתי נשכחות שלה כשחקנית צעירה בקלאסיקות כמו "צייד הצבאים", "מנהטן" ו"קרמר נגד קרמר". כבר בראשית הקריירה שלה היא טרפה את דסטין הופמן, רוברט דה-נירו ווודי אלן לארוחת בוקר.מריל סטריפ למרות גילה המתקדם לא זקוקה לכוכב קולנוע גברי מפורסם לצידה. היא יכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה ובעזרת הכשרון שלה להפוך את הסרט גם אם הוא בינוני ומטה לאירוע קולנועי ולזכות למחמאות. זה בדיוק מה שקורה ב"אשת הברזל". סטריפ כובשת את המסך עם הופעה עוצרת נשימה המזכירה יותר תרגיל של לוליין בקרקס המזנק מסיטואציה אחת לשנייה ורק רוצה לסחוט עוד מחיאות כפיים מהקהל השבוי שלו. כמו הלוליין גם סטריפ מספקת מופע שלם של זיקוקי דינור כאשר היא מגלמת את מרגרט ת'אצר - נערה מבית עני וקשה יום שהפכה לפוליטקאית שמרנית שפגעה קשות במעמד הפועלים ממנו הגיעה.
הטיפול הרדוד בביוגרפיה של תאצ'ר זוכה לטיפול קצבי ומסוגנן של הבמאית פלידיה לויד שהביאה למסך גם את המיוזיקל המבוסס על שירי להקת "אבבא" – "מאמה מיה" ואכן "אשת הברזל" מזכיר מאוד את אותו מיוזיקל טפשי וכייפי. אבל לעומת המחזמר נטול החשיבות הסיפור של ת'אצר הרבה יותר מורכב ואפל. הסרט מעדיף לאדיר את שמה במקום לעסוק במורכבות של האשה שפגעה באופן אנוש בכלכלה הבריטית מה שהוביל להפגנות קשות ומדממות עם פגיעות בנפש. וכמובן מלחמת פוקלנד המיותרת שעלתה גם היא בדמים על אף הנצחון הלא ממש מרשים.אפשר להשוות את הסרט הזה לסרטים שנעשו על הנשיא האמריקאי המושמץ ריצ'רד ניקסון - "פרוסט/ניקסון" של רון האוורד ו"ניקסון" של אוליבר סטון שהצליחו ליצור דמות מורכבת על שלל צדדיה החביבים והפחות חביבים אבל מדובר בדמויות עמוקות, מלאות ומורכבות יותר של אדם מושחת מיסוד. אפילו "ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד מצליח ליצור דמות מעניינת ומורכבת יותר. ת'אצר של סטריפ ולויד הוא מופע צבעוני ומסוגנן לקהל עצלן שאין לו בעיה לקנות את ת'אצר כאשה שלחמה על מקומה כי היא פשוט רצתה להוכיח לגברים שנשים גם יכולות.מי שאין לו מושג בהיסטוריה ואין לו בעיה להנות מרומנטיזציה רדודה של סיפור חייה של האשה הכוחנית נטולת הרסן שהצליחה לעשות את הלא יאמן ולהפך לראש ממשלת בריטניה הראשונה של בריטניה עתיד להנות מהסרט והופעתה של סטריפ. המסקנה היחידה שלי מהסרט הנ"ל היא שגם פוליטיקאיות חריפות יכולות להנות ממיוזיקלים דביקים כגון "המלך ואני" אחרת לא ברור למה הקהל צריך לסבול במהלך הסרט מספר פעמים את השיר "shall we dance?".
בכל דברי שלהלן לא יופיעו המילים – מריל סטריפ
אתם כבר יודעים שהיא גדולה, ושהיא קיבלה את האוסקר בצדק. אבל איך הצלחתם, אתם המבקרים, לגרום לי לוותר על הסרט הזה? בצדק אתם מחפשים משהו שמעבר למשחק ומעבר לעשייה הקולנועית - אבל מה עם "זיקנה"? האם זה לא נושא שראוי לטפל בו? תודו שזהו עניין שמאוד מפחיד אתכם...וגורם לכם להירתע. בקיצור...הגעתי לסרט די במקרה – כשאזלו כרטיסים לסרט אחר. הייתי משולל ציפיות ואולי בשל כך הייתה לי הפתעה די נעימה (גם אם לא הייתי מכנה את הסרט הזה "נעים"). יש בו גם בסרט כמה עניינים ששווים הרהור, למשל: על גודלה של הנפילה הצפויה לאדם בעל כוח (פוליטיקאי זה דוגמא טובה...אבל לא רק הוא) כשהוא יורד מבמת ההיסטוריה. קשה שלא להיזכר במנחם בגין ה-אקס ראש ממשלה שלנו, ויש דוגמאות אחרות למכביר. גם סוגיית המנהיגות עולה פה לא מעט...ואפילו בהיבטים בעלי עניין: גיבורתנו טוענת שיש כוחות הכרחיים למנהיג והם: עוצמה פנימית, עמידה על שלך, היכולת לא לוותר. כוחות אלו יהיו בעתיד גם אלו שיורידו אותה מעל במת ההיסטוריה. ויש גם קצת אמירה על האישה הקרייריסטית שמוותרת על משפחתה ומתמודדת בתוך עולם שמרני גברי...כל אלו הם בהחלט לא דברים של מה בכך. חבל שמחלת האלצהיימר גורמת למרבית הצופים (והמבקרים) לפספס...
לגבי יוצרי הסרט רק נוסיף שגם אם הם לא פספסו תצוגת משחק של מי שאנו מנועים להגיד להלן את שמה. הם אולי כן פספסו את המשמעויות החברתיות-כלכליות של פועלה של רוה"מ תאצ'ר.
כך שהשורה התחתונה שלי לגבי הסרט זה – טוב ...ולגבי הכלכלה הבריטית – מה שחשוב זה לא רק השורה התחתונה.
שם:נויתי קגיל:5226/03/2012 10:34:17
6/10
המשחק של סטריפ מרשים אפילו מרגש,וזו הסיבה היחידה ללכת לסרט,
כמה מיותר לתת משקל כלכך גדול למצבה העגום של תאצ'ר כיום,ולהסתפק ב'פלאשבקים' שטחיים על עברה. התסריט סובל מחוסר הערכה לאינטלגנציה של הצופה שרוצה גם להעמיק בתכנים ובקונפליקטים שהיו חלק משמעותי מחייה של הגיבורה.פספוס של תסריט.