הקול בראש ביקורת סרט

מאז 2010 אולפני פיקסאר בעיקר מיחזרו חומרים, ולא בצורה מוצלחת במיוחד. "מכוניות 2" היה בלתי נסבל, אולי הגרוע בסרטי פיקסאר ואחד הסרטים האיומים באותה שנה; "בית ספר למפלצות 2" היה חביב אך גם זניח ושולי ברזומה העשיר של האולפן, ו"אמיצה" המקורי היה אכזבה אחת גדולה. היינו צריכים לחכות עד קיץ 2015 כדי שהאולפנים יחזרו אל עצמם ויספקו לנו את מה שכל כך התרגלנו לחוות כמעט מדי קיץ: סרט אנימציה סוחף ומרגש. סרט קולנוע שידבר אל קהל בוגר ולא רק אל צעירים. סרט שהוא מסע פנימי מורכב אל זכרונות הילדות שלנו. כמו ביצירות המופת "צעצוע של סיפור 3" ו"רטטוי" גם "הקול בראש" מצליח לרגש עד דמעות ולהזכיר לנו את אותם רגעים שכל אדם עובר בחייו. פיקסאר עושים זאת בצורה ייחודית תחת ידיו האמונות והמוכשרות של פיט דוקסטר שכבר זכה באוסקר על יצירה מונומנטלית של אותו אולפן, "למעלה".הפעם הגיבורים שלנו הם אושר, עצב, פחד, כעס וגועל – חמישה רגשות המפעילים את המוח שלנו. פיקסאר השאילו רעיון מסיטקום נשכח למדי בשם "בראש של הרמן" אבל הם עושים בו שימוש הרבה יותר מתוחכם ובוגר בסרט המיועד לכל המשפחה. הגיבורים הם רגשות והם מתקיימים בתוך מרכז הפיקוד במוחה של ריילי, ילדה בת 12, שאביה מקבל עבודה חדש בסן פרנסיסקו והיא נאלצת לעבור עם הוריה מביתה במערב ארה"ב הכפרית והמסורתית לעיר הגדולה. הרגשות החיים במרכז העצבים בתוך ראשה של ריילי, אחראים על מהלך חיי היום יום שלה. הפעולות שלהם יקבעו את עתידה וחייה. עכשיו כשהם עוברים למקום חדש לחלוטין, נוצר לראשונה כאוס במערכת המסודרת ו"אושר" מנסה לדאוג לכך שהאווירה תישאר חיובית. אבל אז, כמובן, הכל משתבש. תפקידם של חמשת הרגשות היא לאחסן את הזיכרונות של ריילי אי שם בתת מודע ולדאוג לכך שהם יהפכו אותה לאדם מאושר עם נפש בריאה, אבל האם אדם יכול לבנות את עולמו רק על גבי זכרונות מתוקים מדבש? הרי אישיותו של בן האנוש מתפתחת עם השנים ואיננה יכולה להישען רק על רגעי אושר. אנחנו פוחדים, כועסים, נגעלים וגם עצובים. אושר מסרבת להכיר במציאות הזאת וכדמות הדומיננטית בחדר המצב היא שולטת בעניינים ביד רמה. כאשר עצב נוגעת באחד מכדורי הזיכרונות המרכזיים, המפקדה מאבדת את השליטה. אושר ועצב מוצאות את עצמן עם כל הזכרונות המרכזיים אי שם בתת מודע מחוץ למפקדה ועכשיו עליהן למצוא את הדרך חזרה אל חדר המצב ולהציל את ריילי שהתמלאה בכעס, גועל ופחד.שתי דמויות הרגשות הכל כך שונות אחת מהשנייה נאלצות לשתף פעולה ויוצאות למסע סוראליסטי בתוך מוחה של ריילי. הן נודדות בין חלקים שונים בתוך מוחה המתפתח של הילדה, שנכנסת לאיטה לתוך גיל ההתבגרות והעולמות השונים שנוצרו במוחה כילדה תמימה הולכים וקורסים. המסע מלא ברגעים סוראליסטיים - אם זה דמות הנער המשוכפלת, עיר העננים, בניין הקלפים, מפגש עם החבר הדמיוני שמרגיש שריילי זנחה אותו, ושלל המבוכים הצבעונים המורכבים מזכרונות אבודים ונשכחים. כולם הולכים ונסדקים מול עיניהן העצובות של אושר ועצב. היוצר המוכשר של הסרט, פיט דוקסטר, מצליח לתאר בצורה יפהפייה ויוצאת דופן את אותו רגע שבו אנחנו מבצעים אקט ראשון של התבגרות. ריילי מורדת בסביבתה, ההפתעה של עצם ביצוע מעשה שכזה, התהליך המורכב והמרגש המוצג דרך עיניהם התמימות של אותן רגשות בסיסיים שמניעים אותנו, הופך את היצירה הקולנועית הזאת למורכבת ומעוררת מחשבה. הרגשות לומדות שכל אחת לחוד ראויה אך השילוב ביניהן הוא זה שהופך את האדם למורכב ושלם. מדובר ברעיון בוגר לסרט אנימציה לכל המשפחה שלא בטוח שילדים רכים בשנים יבינו את הפסיכולוגיה העומדת מאחוריו. למרות הרבדים הרבים, המורכבות והעומק, הסרט עצמו עדיין מצליח לספק לצופה הפשוט את ההנאה הצרופה לה הוא כל כך ציפה ואיתה שפע רגעי קתרזיס מרגשים ומצחיקים.חלק ניכר מההצלחה העצומה של הסרט הוא בבחירת המדבבים המרכזיים ובהחלט יש כאן צוות מנצח המורכב מכשרונות קומיים מבריקים: אושר (איימי פוהלר), פחד (ביל היידר), כעס (לואיס בלאק), גועל (מינדי קאלינג) ועצב (פיליס סמית). זכרון הילדות הנשכח מדובב על ידי ריצ'רד קינד המרגש שיעלה בכם דמעות. את ההורים של ריילי מדבבים דיאן ליין וקייל מקלכלן הנפלאים ואת הילדה ריילי מדבבת קייתלין דיאז האלמונית. כל כך כיף שפיקסאר חזרו אל עצמם, אחרי כמעט 6 שנות בצורת יצירתית ומחזירים את האמון שכמעט אבד בסרטי האנימציה המורכבים והעשירים המיועדים לא רק לילדים אלא גם לקהל בוגר הרבה יותר.