"החתונה של ג'ני" הוא הסרט הכי בנאלי שראיתי בחיי על יציאה מהארון. הוא כל-כך רדוד, שטחי וצפוי שנדמה שהוא נכתב במסגרת סדנת תסריטאים חובבים שעושים זאת בשביל הכיף. זהו אחד מהסרטים שנועדו להיות מרצי קהל ברמת טלנובלה. הוא לא מאתגר ולא מעורר מחשבה אלא מציג את הברור והמובן מאליו בדרך הפשוטה ביותר.ג'ני (קתרין הייגל) חיה בזוגיות עם קיטי (אלכסיס בלדל מ"בנות גילמור"), אבל היא מסתירה את הנטייה המינית שלה ממשפחתה. לאחר שיחה עם אביה (טום וילקינסון) על אהבה באופן כללי, היא מבינה שעליה להפסיק לחיות בשקר מול משפחתה ושהגיע הזמן לצאת מהארון ולהתחתן עם בת זוגה. הסרט עוסק בעיקר בהתמודדות משפחתה של ג'ני לא רק עם יציאתה מהארון ועם מה יגידו השכנים, אלא גם עם העובדה שהיא שיקרה להם במשך כל אותם השנים.
פרסומת
היציאה מהארון של ג'ני משפיעה גם על מערכת היחסים של הוריה. לינדה המונד, המגלמת את אימה של ג'ני, היא שחקנית דרמטית נפלאה אך היא מתבזבזת על התסריט השבלוני שמרגיש קטן עליה במספר מידות. החולשה של התסריט באה לידי ביטוי בעוד מספר נקודות כמו למשל בעיצוב דמותה של קיטי. לא ראיתי כזו חוסר כימייה בין בני זוג (ואין זה משנה אם הן מאותו מין או לא) מאז מערכת היחסים בין שרה ומייקל ב"נמלטים". אלכסיס בלדל נראית כסוג של זואי דשנל מינוס הקופצנות ושמחת החיים. דמותה שטוחה ורדודה עד כדי כך שאין לה כל רלוונטיות לסרט כי היא כל כולה נבלעת בתוך המקום שנתפס על ידי ג'ני.התסריט של "החתונה של ג'ני" לא מזלזל בקהל רק בגלל שאפשר לצפות את ההתחלה, האמצע והסוף של הסרט מהכורסא בבית, אלא גם בגלל שהבמאית והתסריטאית, מארי אגנס דוניהו, לועסת את המסרים לקהל. זה מורגש בעיקר בסצנה בה ג'ני מגיעה לבית אחותה (גרייס גאמר). שם ג'ני מספרת לה עד כמה טוב לה עם קיטי, ואז אחותה מבחינה פתאום שהדשא שלה מת. כן, הדשא של השכן ירוק יותר.
לא רק ברמת התסריט הסרט הוא בעייתי, אלא גם ברמת עיצוב פס הקול. הוא מורכב משירים קיטשיים ומנעימות שמאלציות. באחת הסצנות הבולטות בסרט, בה ג'ני מנהלת שיחה קשה עם אחד מבני המשפחה, מוכנס שיר בצורה הכי לא קשורה למבנה הדרמתי שנבנה עד הסצנה ובמהלכה. ולא רק שהוא מרגיש לא קשור, אלא כאילו היה מדובר במחזמר או דרמת נוער משנות ה-90. השיר מפרש ישירות את הסצנה."החתונה של ג'ני" הוא סרט של שעה וחצי המרגיש כמו שעתיים וחצי. לאורך כל אורכו לא ברור אם הוא מיועד לקהל צעיר או לקהל בוגר. הוא עושה רושם יותר של סרט טלוויזיה בהולמרק או פרק לא מוצלח במיוחד ב"דוסון קריק" מאשר סרט קולנוע.
הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם היה אפשר לתת לו ציון 0 זה היה הציון! משעמם, רדוד, שטוח, טיפשי, לא יאומן שסרט כזה הופק ועוד יותר תמוה מדוע נרכש להקרנה. פעם ראשונה שיצאתי מקולנוע ורציתי לבקש לקבל בחזרה את הכסף. חבל שלא פשוט קמתי והלכתי, סתם בזבז לי שעה וחצי מהחיים.
היה מעניין לראות מה קורה בין האנשים ובינם לבין עצמם בסביבה היותר קרובה והקצת פחות קרובה בחברה אמריקנית שאינה העילית האינטלקטואלית של ניו-יורק.
גם השחקנים היו טובים.
כך שבהחלט מומלץ.
קתרין הייגל
