הפעמים בהם במאים מציגים לצופים רגעים קשים מהחיים ללא שימוש בכל הפילטרים הקולנועיים האפשריים העומדים לרשותם הם לדעתי הרגעים הכי אמיצים והכי לא מרצי קהל. סרטים שעוכרים את שלוותו של הצופה וגורמים לו לזוז באי נחת בכיסא, דורשים לא רק מהבמאי להיות אמיץ, אלא גם מהצופה. "מרחוק", סרט הבכורה באורך מלא של לורצנו ויגאס, הוא אחד מהסרטים הללו. הסרט זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה 2015. הוא עוסק במערכת יחסים בין גבר עמיד ולבין נער עבריין שמבלה את רוב זמנו בשוטטות עם חברים בשכונות של עיר הבירה קראקס.הסרט נפתח עם הצגה לא מחמיאה, בלשון המעטה, של הגיבור. ארמנדו (אלפרדו קסטרו) מפתה ברחוב נער בעזרת חבילות שטרות גדולה. הוא מוביל אותו לדירתו ומבקש ממנו להתפשט. הוא צופה בו מרחוק, לא נוגע בו אלא רק מאונן. קהל הצופים מוצא את עצמו במצב בו הוא נרתע מהגיבור כבר ברגעים הראשונים לצפייה. אבל בהדרגה היחס אליו משתנה. אביו של ארמנדו חוזר אחרי שנים רבות העירה. ארמנדו עוקב אחריו, מדבר עליו עם אחותו, אבל לא מעז לעשות שום דבר. בין השורות אפשר להבין שאביו אחראי על טראומה גדולה בחייו שמשפיעה עליו עד היום, אבל הדבר לא נאמר במפורשות.
פרסומת
פרנסתו של ארמנדו מגיעה מעסק בבעלותו לתיקון פרוטזות שיניים. הוא ממשיך לפתות בעזרת כספו נערים אבל חייו משתנים כשהוא נתקל באלדר (לואיס סילבה), נער אלים שמבלה את רוב זמנו ברחובות. לאלדר לא היו כל תכניות לתת לארמנדו לנצל אותו מינית בהסכמה. הוא מחליט לעלות אליו הביתה, לתת לו את הרושם שהוא עוד אחד מאותם הנערים שמוכנים להתפשט תמורת כסף ואז להכות ולשדוד אותו.פה הצופה עלול למצוא את עצמו מבולבל. מצד אחד, קשה להזדהות עם ארמנדו מלכתחילה ואפשר לחשוב שהוא קיבל את מה שמגיע לו. מצד שני המעשה של אלדר לא בדיוק מרגיש צודק. ובכן, זוהי בדיוק אותה מציאות עוכרת שלווה שהופכת את "מרחוק" לסרט כל-כך לא מרצה קהל, אמיץ וראליסטי.
במקום שארמנדו יתרחק מאלדר, ההפך הגמור קורה. הוא מתקרב אליו ומנסה אפילו לסייע לו לצאת מצרה שהוא נכנס אליה. וכאן קל יותר להתחבר לאמרנדו, שכן הוא מפסיק את מעשי ניצול הנערים ומתמסר לגמרי לעזרה לאלדר. הוא מטפל בו ומכניס אותו לביתו והם מפתחים מערכת יחסים של חברות."מרחוק" הוא סרט שיש בו לא מעט סאב-טקסט שעובד על הרגש והשכל ודורש מהצופה לא רק לצפות ברגעים לא נעימים כמו סצנות סקס מאוד ראליסטיות, אלא גם מעורר תהיות רבות על ההתנהגות של גיבורי הסרט. רגע אחד ארמנדו נראה כמו הנבל של הסרט ורגע אחר הוא מצטייר כגיבור הטוב. אותו הדבר קורה גם לאלדר.הסרט נגמר במהלך לא צפוי, אפילו קשה להבנה מידית. הסוף והסרט כולו הופכים למובנים יותר כאשר עושים את הדרך מאולם הקולנוע אל הרכב ומגלגלים את הסרט בראש מההתחלה ועד הסוף ונותנים לסרט לשקוע בך כמו יין משובח.
סרט שונה, קשה לעיכול. מהסוג שאתה יוצא וחושב עליו עוד שעות ארוכות אח"כ.
הצופה חייב להשלים המון פרטים מרומזים.
משחק מצויין של הדמויות, צילום המבוסס הרבה על תקריבים ומבע פנים.