פבלו ביקורת סרט

הבמאי פרננדו לאון די ארנואה, שזכה בעבר לשבחים ובצדק, על הדרמה "ימי שני בשמש", לקח סיפור מרתק ואותנטי, המבוסס על זיכרונותיה של העיתונאית וירג'יניה ואלחו ממערכת היחסים בינה ובין מלך הסמים פבלו אסקובר. גייס את הזוג המלכותי של הקולנוע הספרדי, זוכי האוסקר, פנלופה קרוז ובן זוגה חאבייר בארדם, עם האינטימיות וניסיונם במשחק זו לצד זה. מה כבר יכול להשתבש?הציפיות הגבוהות מהסרט מתנפצות מהר יותר משוטר ברחובות מדיין. קשה שלא להשוות את הסרט לסדרה "נרקוס" ששודרה בנטפליקס, אשר הצליחה להציג באופן מופתי את הדמות המורכבת שמאחורי השפם המאיים. בניגוד לסדרה, בה רוב השיח הינו בספרדית, כאן הדיאלוגים מתנהלים בעיקר באנגלית מה שמקשה לייצר אווירה אותנטית משכנעת. מסגרת הזמן של הסרט מאלצת את הבמאי לזרז מהלכים למה שנראה כמו תקציר לא מספק של האירועים. הסצנות נראות ברובן לא אמינות. מלבד ג'ולייט רסטרפו שמגלמת באותנטיות קולומביאנית את תפקיד אשתו השקטה והמתוחה של פבלו, יתר השחקנים מפגינים משחק שטחי ולא משכנע עם טקסטים צפויים. העלילה כמו נמצאת במירוץ להספיק כמה שיותר מהסיפור וחסרה הירידה לעומק הדמויות. אנחנו נותרים עם סרט שמרגיש מזויף ועם תחושת החמצה.בארדם "שופץ" חזותית וקיבל את המראה האסקוברי, אך הוא אינו מגרד ברמת המשחק שלו את ואגנר מורה שנתן לדמות חיים משלה בסדרה "נרקוס". גם קרוז לא מצליחה לייצר דמות אמינה ומורכבת הנמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית (ולא משנה כמה היא תשתדל לרגש עם בכי מוגזם ומתפרץ) אפילו תסרוקתה צועקת זיוף ומקלקלת את האמינות. אבל לא הכול כל כך גרוע. המוזיקה זורמת באופן שתואם את העלילה, והתפאורה והצילום הם נהדרים. גם מבחינה חזותית, התלבושות מתאימות לתקופת שנות השמונים בקולומביה. למרות הקפיצות המהירות בין האפיזודות, ההפקה ניסתה להישאר נאמנה לסיפור המקורי. סצנות האקשן של ההתנקשויות בשליחות אסקובר מצולמות מצוין, הן אותנטיות ואסתטיות קולנועית. שתי סצנות מפתיעות וממש כיף לצפות בהן - האחת היא זו בה שורת מכוניות חוסמת את הנתיב בכביש והשנייה היא זו בה פבלו מחליט לקחת את בתו לאכול גלידה... ישנן גם סצנות עינויים מחרידות כמו כלב שתוקף אדם חסר אונים שקשור אליו, לא לבעלי לב חלש.הסרט מתאים למי שלא צפה בסדרה "נרקוס" ולחובבי סרטי פעולה שהאירועים האמיתיים מאחורי העלילה והפערים ביניהם לא ידירו שינה מעיניהם. ההשקעה באפקטים החזותיים לא מצליחה להסתיר את המשחק המוגזם והריקני, שהוא המרכיב העיקרי במנה האינסטגרמית שאמנם מצטלמת נהדר אך עודנה ריקה מבפנים.