החוחית ביקורת סרט

בכל אדפטציה קולנועית לספרות פופולרית ישנה הסכנה שמשהו ילך לאיבוד בעיבוד למדיום אחר - הפער בין המספר הספרותי ונקודת מבטו לבין המספר הקולנועי הוא המכשול הגדול ביותר בדרך כלל, כי הספר מותיר מקום לדמיון ויזואלי באופן שונה מהקולנוע: בספרות אנו מדמיינים את העולם שמחוץ לדמות ובקולנוע את העולם שמחוץ לפריים ובפנים הדמות. מכשול נוסף של האדפטציה הוא אורכה של היצירה, במקרה הזה "החוחית" ספרה המצליח וזוכה פרס הפוליצר של דונה טארט, הוא יצירה ענפה, חוצת זמנים וגבולות באורך של 784 עמודים כך שגם אם חצי ספר מוקדש לתיאורי נוף או הגות פנימית מדובר בכמות סיפור אדירה לכווץ לסרט קולנוע.אפשר להסתכל על "משחקי הכס" שם כל עונה של 10 פרקים הוקדשה לספר אחד ועדיין יוצרי הסדרה הקטינו את העולם הספרותי כדי שיתאים למדיום הטלוויזיוני. לעומת זאת בסרט "החוחית" והתחושה היא שהנרטיב של הספר קוצץ כדי להתאים לסרט של שעתיים וחצי, אך בו זמנית הסרט מרגיש מגושם וארוך יתר על המידה כך שגם כל תוספת הייתה מרגישה כמו נצח קטן. עלילה שעובדת על הנייר לאו דווקא עוברת מסך אבל התיאור היבש של עלילת הסרט רק מדגיש את גודל הפוטנציאל הקולנועי המפוספס: תיאו הוא ילד צעיר שמאבד את אימו בפיצוץ שמתרחש במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק - בהמולה והבהלה שלאחר הפיצוץ, שמיוצגת באפר לבן שמכסה את הפריים ממש כמו התמונות הראשונות מהגראונד זירו באירועי ה-11 בספטמבר, תיאו מפלח איתו החוצה את הציור המפורסם "החוחית" של פבריציוס, הציור האהוב על אימו. בהמשך תיאו עובר לגור אצל משפחה אומנת שם הוא מפתח קשר עמוק עם אם המשפחה (בגילומה של ניקול קידמן בתפקיד שמצד אחד לא מנצל את היכולות שלה ומצד שני מנצל את נוכחותה כדי לייצר איזו הילת אוסקר מזויפת) ועם הבן הצעיר.תיאו גם מתיידד עם סוחר אמנות ומומחה לשחזורים (ג'פרי רייט) שמטפל בפיפה, אחייניתו של שותפו לעסק שנהרג אף הוא בפיצוץ והביא לתיאו טבעת מסתורית לפני מותו. הוא מוצא נפש תאומה בפיפה, שפציעתה אינה מאפשרת לה לנגן מוזיקה, אך גם היא נלקחת ממנו כאשר היא עוברת למשפחתה בטקסס. ואז גם אביו האלכוהוליסט של תיאו חוזר לתמונה ולוקח אותו מחיק המשפחה האומנת וחבריו לגור בלאס-וגאס שם הוא מתיידד עם עוד מתבודד צעיר בשם בוריס שמדרדר אותו לחיים של סמים ושיחות נפש בשממה בה הם חיים. כמה חבל שגם הסרט, על אף כל העלילות המסקרנות על הנייר, משמים באותה מידה. אל תדאגו יש עוד עלילה, עוד הרבה עלילה, כל כך הרבה עלילה שאין בכלל סיפור ואין שום דבר קוהרנטי במעבר בין סצנות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. תצוגות המשחק בסרט אינן אחידות ברמתן. ניתן לציין לרעה במיוחד את לוק ווילסון שנראה שלא מתאמץ להיות משהו מעבר לדימוי של אב מתעלל ואת השחקן האמריקאי פין וולפהארד ("דברים מוזרים") המגלם את בוריס עם מבטא רוסי מזעזע.הפאתוס שבמאי הסרט ג'ון קראולי ("ברוקלין") מוסיף לכל אינטראקציה אנושית רק מדלל את מעט החיים שעוד קיימים בסרט. ישנם רגעים יפים, אך הם מעטים מדי ומפוזרים מדי - רוב הזמן דברים פשוט קורים על המסך והעריכה המזעזעת שמנסה לחבר את אלפי חוטי העלילה והזמנים שהסרט מציג רק מבלבלת ותורמת לניתוק הרגשי. מי שרוצה להתרגש מהסרט יכול להיאחז במה שיש ולהשלים את הפערים לבד - אולי כבר עדיף להתחיל לקרוא את הספר מאשר לצפות בגרסה מדוללת שלו.