האב ביקורת סרט

פלוריאן זלר נחשב למחזאי מבריק. ב-2013 הוא העלה את מחזהו "האב" שזכה לתהילה עולמית ואף הוצג על הבמות בישראל. שמונה שנים לאחר מכן עיבד זלר את מחזהו לקולנוע, והתוצאה עוצרת נשימה ובעיקר מפחידה. כמי שחובב סרטי אימה, אני תמיד נהנה לגלות את הז'אנר כשהוא מבצבץ מתוך סרטים שעל פניהם נדמים שאינם מתקרבים בכלל להפחדה או ליצירת מחנק אצל הצופה. כך הרגשתי למשל בסרטו של קן לואץ' "סליחה שהחמצנו אותך", שכסרט מחאה מצאתי אותו מבהיל הרבה יותר מרוב סרטי האימה שצפיתי בהם לאחרונה."האב" עוסק באנתוני, בגילומו של השחקן אנתוני הופקינס, גבר בן 80 שגר בביתו ומחכה לבתו שבאה לטפל בו מדי פעם. די בתחילת העלילה מבין הצופה כי משהו אינו כשורה אצל אנתוני ותפיסת המציאות שלו אינה בדיוק מדויקת. אחרי שבתו מבקרת אותו, נכנסת לדירה אישה אחרת שטוענת שהיא ביתו. אנתוני נחרד והצופה יחד איתו כשזלר לוקח את הדמות המבוגרת למסע במורד השיטיון שלאט לאט משתלט עליה. אחד הנושאים הפופולריים ביותר בקולנוע במאה ה-21 הוא הזיקנה. בשל עליית תוחלת החיים וגידול זמן הפנאי, גילו חברות הקולנוע שהקהל המבוגר לעומת הצעיר הוא נאמן למסך הגדול ויותר סרטים נעשים על בני גיל הזהב. סרטים שבהם המבוגרים אינם אתנחתא קומית אלא עוסקים בדרך חדשה גם בגיל מבוגר, סרטים על השלמה עם הגיל ("45 שנה") וגם סרטים העוסקים בהתמודדות עם המוות ("מיתה טובה", "אהבה"). כיום ניתן אף לראות מבוגרים במצבים אינטימיים, כמו בסרט המצוין "גלוריה", וההתייחסות אליהם הופכת לריאליסטית יותר ויותר. "האב" הוא תוספת מצוינת לסרטים אלו, במיוחד כשהוא עוסק בנושא השיטיון (דמנציה), נושא כאוב שכמעט ואין לו ייצוג הולם על המסך הגדול.זלר מתעתע בסרט בין ריאליזם להזיה, כשכל העלילה מוצגת מנקודת מבטו של אנתוני המבולבל משהו. אנתוני הופקינס מעולה כאנתוני וזכה בצדק באוסקר לשחקן הראשי על משחקו. הוא צולל לחלוטין לתוך הדמות המיוסרת והמעצבנת של האב הטרחן שאיבד את הצפון. אני לא יכולתי שלא לחשוב על הוריי במהלך הצפייה בסרט ואני בטוח שהסרט יעורר מחשבות רבות אצל הצופים ויגרום לאלו שהוריהם בחיים לרוץ ולחבק אותם לאחר הצפייה. צוות השחקנים המשלימים מצוין, בהם אוליביה קולמן ("הכתר", "ברודצ'רץ") הנהדרת וגם רופוס סוואל, אימוג'ין פוטס ואוליביה וויליאמס - כולם מדויקים עד כאב בתפקידים שהצופה מגלה תוך כדי הסרט כיצד הם משלימים את תמונת הבלהות. זהו אחד הסרטים המרגשים והמפחידים שצפיתי בהם בשנים האחרונות, יצירת מופת מטלטת וחשובה שכדאי לכם למהר ולראות.