שעתו האחרונה של מר קול ביקורת סרט

"שעתו האחרונה של מר קול" הינו אדפטציה קולנועית למונודרמה עטורת הפרסים של הסופר והמחזאי יהושע סובול. כמו ההצגה, זהו סרט שנותר באחידות הזמן והמקום, כשבמרכזו אוהד שחר, שחקן יחיד ומיוחד אם כי לא מוכר דיו, ודורון ערן - במאי שעובד במשך 40 שנה בתעשייה בלי שום פרס יוקרתי. הוא יוצא לאקרנים בלי יותר מדי יחצנות ושנתיים לאחר בכורתו בפסטיבל הקולנוע בחיפה - אנדרדוג במלוא מובן המילה.זוהי שעתו האחרונה של עורך הדין מיכאל קול (אוהד שחר) לפני כניסתו לכלא בגין תקיפת שופט מושחת (לטענתו). במהלך שעה זו, מקבל מר קול סדרת שיחות טלפון שעלולות לטרוף את הקלפים. במשך שעה אינטנסיבית ולחוצה, הדמות הראשית נמצאת קרועה בין הכניסה הקרבה לכלא לבין הרצון לגילוי האמת ביחד עם מכשול קטן - הסוללה האוזלת של המכשיר. בניגוד לסרטו האחרון והמצליח של הבמאי דורון ערן, הסרט הרומנטי "בגידה" שהיה בעיקר אסקפיסטי, "שעתו האחרונה של מר קול" ישיר ותקיף ככל האפשר כאשר ערן מבקר בחריפות את השחיתות במדינה ובבית המשפט בפרט. זהו כוחו של קולנוע אמיתי- להעלות דיון מקיף בנושא שנוי במחלוקת.הסרט עצמו תופס את הצופה מהרגע הראשון. ערן משתמש בכלים קולנועיים כדי למנוע מהסרט מלהיות מחזה מצולם ולהעביר בצורה אינטימית את סיפורו של מר קול. לפחות בחצי שעה הראשונה, הסרט לא משעמם לרגע. אנחנו דבקים לקצה הכיסא בתקווה שהצדק ינצח. בדרך הזו, הבמאי מכניס אותו בהצלחה לתוך ראשו של מר קול וחולק איתנו את תקוותו האמיתית בנוגע לשיפור המוסר בין כתליו של בית המשפט. גם דמויות המשנה כמו אשתו של מיכאל והשומרת המשועממת מצליחות לרתק, לסחוף ואפילו להצחיק. הבעיות מתחילות כאשר הסרט מתקדם ונראה שהסיטואציה חוזרת על עצמה באופן מעיק. המכשולים הקטנים אותם מנסה עורך הדין לעבור מרגישים חסרי משמעות והשיחות החוזרות עם אשתו מרגישות כמו אמצעי זול למשוך את הזמן. לקראת אמצע המערכה השלישית הסרט כבר מרגיש קיטשי, במיוחד בסצנה ספציפית שגרמה לי להרים גבה. הבדיחות הקטנות פתאום נראות מאולצות, הדיאלוגים והמונולוגים מרגישים מונוטוניים ובעיקר נראה שהיוצרים לא יודעים כיצד להוביל את הסרט עד לסיומו.כמובן שלביים, לכתוב ולשחק בסרט שסובב סביב תפקיד יחיד זה דבר לא קל בכלל. פה מוכחת הצלחתו הגדולה של אוהד שחר. הדיאלוגים של ערן, שנשמעים לעיתים בסרטיו השונים ישירים מדי וחסרי סאב-טקסט, הופכים למוזיקליים וענייניים כשיוצאים מפיו של שחר. כך שבשורה התחתונה, הקולנוע הישראלי צריך עוד סרטים כמו "שעתו האחרונה של מר קול". אנדרדוגים שמתעלמים מנושא התקציב ועדיין מוצאים לפועל עם כישרון של מספר כוכבים מצומצם.