ימים של תום ביקורת סרט

סרטו החדש של הבמאי המרתק ג'יימס גריי, ("הלילה הוא שלנו" ,"המהגרת"), חוזר אל ילדותו בשנות השמונים בקווינס שבניו יורק. גריי, שהאפלה תמיד שורה מעל גיבוריו בכל סרטיו, מנפיק דרמת התבגרות רגישה ומקסימה שגם מצליחה לומר דבר או שניים על יהדות וגזענות ועל הרצון להצליח בכל מחיר.פול (בנקס רפטה המצוין) מתחיל ללמוד בכיתה ו' בבית ספר ציבורי ומתיידד עם ג'וני, נער שחור בן גילו. הוריו של פול (ג'רמי סטורנג הנהדר מתמיד ואן האת'ווי בתפקיד נוירוטי ומשכנע) דוחקים בו להצליח בלימודים ומספרים לו בכל הזדמנות כמה להם ולהוריהם היה קשה כשהם הגיעו כמהגרים לארה"ב. סבו של פול (אנתוני הופקינס בעוד הופעה מופלאה) מסביר לו שהמשפחה נמלטה מאוקראינה והגיעה לארץ המובטחת כדי שלפול תוכל להיות הזדמנות אמיתית בחייו. אבל פול בכלל רוצה להיות צייר ולטוס לירח. הוא מורד במשפחתו ואף מעשן סמים ובעקבות זאת מועבר לבית ספר יוקרתי לבנים - שם מקווה משפחתו שיתקן את דרכו ויגיע לגאולה (כלומר למעמד חברתי ראוי). בבית ספרו החדש חווה פול גזענות ואפליה, במיוחד כשחבריו לספסל הלימודים מבקרים אותו על הקשר עם ג'וני שבינתיים ברח מהבית.גריי מתאר את משפחתו של הגיבור במעט ציניות, אבל עם הרבה אהבה. אי אפשר שלא להיזכר בסרטיו של וודי אלן כ"ימי הרדיו" שבו תיאר אלן את ילדותו. גריי מצליח לתאר את הקרובים לפול הגיבור בלי שמץ של נוסטלגיה דביקה. הוא מראה לצופה את העיוורון שבו לוקה משפחתו של פול המטיפה לשוויון ואחווה, אבל בעצם תעשה הכל כדי למצוא את מקומה ולהתקדם בסולם החברתי האמריקאי. פול וג'וני ילמדו שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש תקרת זכוכית מאוד מגבילה שקשה מאוד לפרוץ. אם נקיים השוואה לסרטו המדובר של סטיבן ספילברג, "הפייבלמנים", שגם הוא סרט נעורים יהודי העוסק בגזענות ואנטישמיות, לדעתי "ימים של תום" הוא סרט הרבה יותר מתוחכם ונוקב עם דמויות רב ממדיות. גריי מצליח להעביר את הצופה מסע התבגרות קסום ומשכנע, חף מהתייפייפות. זהו סרט מרגש שמשדר כנות. יש הרבה תום ב"ימים של תום". ככה עושים סרט התבגרות! הסרט עלה השבוע בשירות ה-VOD של yes.