פסטיבל לוקרנו הוא בין פסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם. עם זאת, המקום שאירח במאים אייקונים דוגמת סטנלי קובריק, פול ורהובן, מילוש פורמן וקלייר דני תמיד נתן מקום גם לסרטים קטנים יותר, שלא תמיד זוכים לבמה גדולה, ומשם יוצאים לדרך חדשה – מ-"רומא, עיר פרזות" ב-1945 ועד "חבורה נפרדת" ב-1964. "הריקוד האחרון" (“Last Dance”), סרטה של דלפין לריסי, זוכה "חביב הקהל" במהדורה האחרונה של הפסטיבל (שמוקרן כעת בסינמטק ת"א), הוא בדיוק דוגמה לסרט קטן שראוי לגדולות – ישיר ושטחי במבט ראשון, עדין ואמוציונלי מתחת לפני השטח.ז'רמיין (פרנסואה ברלאן – איתו ניתן לקרוא ראיון באתר), פנסיונר חולה לב בן 75, מפנה את מרבית ימיו לפנאי; הוא נשוי לליזה (דומיניק ריימונד), שדואגת לשמור על קשרי המשפחה - המצומצמת והמורחבת – ומוצאת זמן גם לתחביבים, כשהאחרון מביניהם הוא השתתפות בהפקת המחול החדשה של הכוריאוגרפית המפורסמת "לה ריבו" (המגלמת את עצמה). ערב אחד, ז'רמיין מתאלמן לפתע. כעת, הזקן הנרגן ושבור הלב מרגיש שעליו להמשיך את מה שאשתו החלה ומחליט להחליף אותה בהפקת המחול, למורת רוחם של ילדיו וסביבתו.
פרסומת
מהרגע הראשון, נדמה שלריסי (שגם כתבה את התסריט) מבינה את הלב הרגשי במרכז סרטה: ז'רמיין. ההזדהות המיידית שלנו עם דמות מבוגרת נרגנת אך שבורה ומלאת אהבה מכניסה אותנו עוד יותר לאווירת ה"זן" של הסרט; תוסיפו לכך את ההקבלה המתבקשת בין מחול לבין קולנוע, כשני אמצעים שממחישים איך חיינו נמצאים בתנועה מתמדת (גם כשבשורות איוב נופלות עלינו מכל עבר), ונדמה ש"הריקוד האחרון" מציג סיפור אותנטי וישיר, שפונה לרגש הצופה.מה שעל פניו יכול להיתפס כקיטשיות מיותרת והיעדר עומק (לא שרגעים אלו לא קיימים) הופך ככל שהסרט מתקדם לדבר עם יותר מרובד אחד. באופן זה, דמותו החביבה של ז'רמיין מוצגת לעיתים כמיזנתרופית, או ככזה המהרהר בתפקידו במות אשתו. מן הצד השני, דווקא המקום בו נצפה לראות את ההתפתחות הרגשית העמוקה ביותר – מופע הריקוד עצמו – לוקה בחסר. לה ריבו, אחראי הרקדנים סמיר (קייסי מוטט-קליין) ושאר הצוות אמנם מעודדים את התעוררתו של ז'רמיין ושחרורו מכבלי האדישות – ועדיין, הם נותרים דמויות שטחיות למדי שרק חושפות טיפה יותר את מה שהיה קיים כבר לפני בנפשו של גיבורינו.
למרות שכל אחד מהקאסט המוכשר כאן נותן גם מכישוריו הדרמטיים וגם מיכולותיו הקומיות, נדמה שמרבית משקל הסרט מונח על כתפיו של פרנסואה ברלאן. בין אם ברגעים בהם נאבד במחול או דווקא באלו שהוא רוקם מזימת הימלטות מהבית ללא ידיעת ילדיו ושכנתו המנדנדת, ברלאן שומר על איזון קומי-דרמטי מעולה, לעיתים ללא מאמץ כלל. "למזלי הרב, יש לי את היכולת להצחיק אנשים – ירשתי את זה מאמא שלי", התוודה ברלאן בראיון שערכתי עמו, "למי שיש את הכישרון הזה, יש את האפשרות להרגיש בנוח בכל מקום ותפקיד. אני לא אומר כמובן שאני שחקן מצויין (או אפילו טוב), אני פשוט מרגיש כאילו אני יכול לשחק הכל". אין ספק שיכולות אלו מוצגות כאן לראווה.אם להיות כנים, "הריקוד האחרון" ככל הנראה לא ישתייך לרשימת יצירות המופת ארוכות החיים שעברו במסדרונות פסטיבל לוקרנו. במובנים אחרים, דווקא קוטנו של הסרט וכנותו היא זו שתיתן לו את הקהל הנאמן ביותר.
מתקשה בתנועה. הרעיון נחמד אבל הסיפור מתקדם באיטיות ויש בעיה ביצירת חיבור. לא מצליח להתרומם והדיאלוגים חלביים. הנושא חשוב והמסר אופטימי. יש חיים גם בגיל פנסיה ואפשר להפיח רוח חדשה וליצור תכנים שיכניסו עניין במקום השיגרה האפרורית המאיימת להשתלט.העולם לא שייך רק לצעירים. זה הדבר היחיד שאני לוקח מהסרט. ציון 6.5.
סרט חביב, וחינני אך במישקל נוצה…למרות שיש בסרט נושאים חשובים שקשורים לחיים בגיל המבוגר, אובדן של זוגיות, יחסים עם הילדים הבוגרים, וניהול החיים בצל האובדנים, הנושאים האלה אינם מפותחים מספיק והרגשה היא של בילוי קליל שלא משאיר אחריו שום דבר. חבל. לא חובה
