מדי פעם עולה לאקרנים סרט שמנקז אליו למשך זמן מה את הצורך של רבים מבעלי הדעה בחבטות; לפעמים החבטה מוצדקת ולפעמים לא. הקורבן התורן הוא סרטו הראשון כבמאי של אקי אבני, ולדעתי זה מעט מוצדק אך בעיקר לא. עצם התופעה הוא דבר מעניין: הרי הסרט הזה עוסק כל כולו באגואיזם ובמהלומות שמחליפים אנשים בעולם הקולנוע, התרבות והעסקים – באופן גלוי, מתחת לשולחן, מעל לחגורה, מתחתיה, או מאחורי הגב. "כולם מחכים רק לי" מבקש להיות מראה משקפת, ולכן יש טעם מיוחד לעובדה שהוא נפתח בשרשרת מהלומות שמונחתות על גיבורו, הבמאי יונתן הראל בגילומו של אקי אבני. הראל זה עתה שב לישראל מפסטיבל קאן שבו זכה בפרס הגדול. הוא מתוודע לאסונותיו המשפחתיים, החברתיים, הכלכליים והמקצועיים, וגם לפגמיו כאדם, ומנצל את החגיגה הגדולה שעורכת עבורו אשתו השנייה (את הראשונה הוא נטש) - בגילומה של גלית הרשקוביץ - כדי להסתתר במכוניתו שחונה מתחת לווילה שלהם בסביון, שבה נערכת מסיבת ההפתעה.במקום להשתתף במסיבה הראל צופה ומאזין לנוכחים הרבים באמצעות מחשב נייד שמחובר לרשת חכמה של מצלמות ומיקרופונים שהתקין ברחבי ביתו, כדי לגלות מה חושבים עליו אנשים ואילו מזימות נרקמות סביבו. רבים ממיודעיו וקרוביו מזלזלים בו או מנסים לגזול ממנו, כך הוא מגלה, את זוגיותו, את כספו או את הזכויות על סרטיו. והנה, עם עלייתו של הסרט (הממשי) לאקרנים, הקריירה של אבני כבמאי נפתחת בשרשרת מהלומות שהוא סופג, בדומה לזו שהדמות שהוא מגלם סופגת בסרט. הסרט (שבתוך הסרט) שזכה ב"קאן", נקרא "הכאב שמאחורי העיניים". ניכר שאבני מביא איתו הרבה כאב אל התסריט (שכתב יחד עם אבי עמר), כאב שעיניו צברו ממה שראה בעולם הטלוויזיה, הקולנוע, התרבות, הרכילות, העסקים והמשחק במשך זמן ארוך. הסרט הזה עשוי לפעמים היטב; ייתכן שעבודת הכתיבה והבימוי היא לעתים מגושמת ובנאלית, וייתכן שישנן התפתחויות בסרט שאינן סבירות, אבל ישנם מספיק רגעים שבהם העבודה הזו היא מוצלחת.
פרסומת
אולי אחת מהסיבות שבעטיין הוא נקטל באופן יחסית גורף היא שהוא חד-משמעי מדי בקטילתו שלו את עולם הביקורת, את קרנות הקולנוע, את שחקני הקולנוע והטלוויזיה, את המפיקים, את צוותי ההפקה – את כולם. אבל יש הרבה דיוק נושך בצורה שבה אבני ועמר מתארים לנו את העולם הזה. שנית, הוא קודם כל בא חשבון עם גיבורו, שמממש ומגלם לאורך כל הסרט, ובעיקר עם סופו ותמציתו, את כל הדברים הרעים (והטובים) שנאמרו עליו. רוב הדמויות בסרט מכורות לכוח, או לאכול ושתייה, לאלכוהול, לסמים ממריצים, או למין; לכסף, לרכילות, לגניבה בחשאי או לכבוד. גם הגיבור אינו פטור מחלק מהדברים האלה. אבל, יצירה מסוגת הגרוסטקה, שמעצימה פגעים ועושה אותם לחד משמעיים, צריכה לחדד הרבה יותר את הממד ההזייתי שלה, כדי שיהיה ברור שהממדים הגרוטסקיים בה הם לא ריאליזם: הרי אין ספק שאבני גם מכיר את הצדדים האישיים היפים והנעימים שהם נחלת רבים מבני עולם התעשייה והעסקים.ההנאה ששאבו כמה אנשים מ'החלק של הנקמות' שבסרט, כלומר חלקו האחרון, למרות הקטילה שקטלו אותו, היא מסקרנת: הרי כל הסרט הוא סרט נקמות מעצם מה שהוא מראה. אקט הנקמה המפורש, בחלקו האחרון, הוא אולי דווקא ראי שאבני מחזיק מולנו, הנוטים לעתים קרובות לעלבון ולנקמנות. הסרט חוקר בהצלחה מסויימת את הקשר המעגלי בין הזנחה, השפלה וחוסר יחס לבין התפתחותם של דפוסי התנהגות אגואיסטיים. אבני הצליח לשכנע כמה אנשי מקצוע בולטים להיות הם עצמם בסרט - האיש הוא תחבולן. לא הייתי האדם היחיד באולם שצחק כשכמה פעמים, באמצע הסרט האפל והכואב הזה, הופיע מישהו מוכר זה או אחר ו'עשה את עצמו' בהגזמה חסרת מודעות עצמית. כיוון שזה סרט מבוים, ושיש בו ביקורת חברתית, הייתי קורא לזה: "אנטי ריאליטי". גם האמירות הערס/ארס פואטיות שכלולות בסרט, עילגות לפעמים במכוון אך חלקן שואף להיות רציני – והוא באמת כזה.
אין ספק שאבני בא לסגור כאן חשבונות ממקום זועם ונרקיסי; הסרט משאיר את הצופה עם טעם עכור של כוח ושל תחושת ניצחון אפלה ואלימה, ונשאלת השאלה מה בכלל הערך של סוג הקתרזיס ההפכפך והמסוכן הזה שהוא מחולל בגיבורו, ומנסה לחולל גם בצופה. יש עוד קושי בשאלה האם אבני יודע שזה מה שהוא בא לעשות לנו. אולי הוא רוצה להמחיש לנו משהו על ידי האפקט הזה: להזריק לנו סם מרץ מלאכותי ומרוכז מדי (לקוקאין יש מקום מכובד בלב הסרט, כשם שכל הסרט כולו הוא במובן מסויים קונקרטיזציה של המטפורה המתה "אגו טריפ"), ולתת לנו להבין שנשארנו למעשה בלי כלום, כמה שעות אחרי שיצאנו מהאולם, כשתחושת ההזדהות האישית עם נקמתו המפוארת של הגיבור באויביו מתפוגגת, נותרת התובנה שכוחנות רעילה ומצליחנות הן אקסטזה שיורדים ממנה מהר, ושההצלחה האישית הבאה שלנו או החבטה הבאה שנחבוט במישהו, הם דברים זמניים שבאים על חשבון משהו מהותי.את המשהו המהותי הנ"ל אפשר למצוא באופן שבו מתפתחים יחסיו של הראל עם בתו (נועם קליינשטיין) בסרט. בשלב מסוים הוא מתוודע לסבל הנורא שהתמכרותו לקריירה והמעברים שלו בין מערכות יחסים גורמים לה, והיא האדם היחיד שהוא יוצא אליו פיזית מתוך המציאות המקבילה שיצר לו. אי אפשר להגיד שהדיאלוג שלהם הוא רק בנאלי ואי אפשר להגיד שקליינשטיין לא מבויימת היטב ולא מגלמת כאב באופן אמין. אבל בדיוק כשהוא עומד להקשיב בפעם הראשונה למסר באמת חשוב מבתו, להשתנות, לגדול – עולם הקריירה והכספים שוב קורא לו לטפל בעניין דחוף. הטיפול בעניין הזה נמשך עד סוף הסרט, כשבשלב זה קליינשטיין מועלמת ממנו לחלוטין, אחרי שכבר הפכה לדמות המשנה הבולטת ביותר בו. זו בחירה תסריטאית מודעת. אז איפה החמלה? אולי אבני מודה שאין בו חמלה. אולי המונחים "הכאב שמאחורי העיניים", "כולם מחכים רק לי" ודומיהם מטרתם לבטא אמת אכזרית ברצינות.בשלב כלשהו בסרט נראה שהמפיק התאוותן והמתעתע של הראל (אורי הוכמן), יזכה לחסד; ובעצם תיאורו אינו רק אכזרי, יש בו גם רוך והומור כלשהם. אבל הנעשה לו בסוף הוא אכזרי מאוד. כמה פעמים נוצרת בנו ציפייה ברורה שהראל עומד לפעול בחמלה - אבל אז הוא נותן לכולם "להזיע", כלשונו. אני לא משווה את הסרט הזה ל"שדרות סאנסט" או ל"מלהולנד דרייב", אבל אולי הסרטים האלה, שנחתמים במבוי סתום עגום וכואב, ובכך מייצרים עבורנו התוודעות לכיעור שבעולם ההון והזוהר, עמדו לנגד עיניו של אבני, והוא כאילו אומר, אני לא וויילדר, לא פליני ולא לינץ', אבל אני יכול לעשות סרט טוב במסורת הסרטים חסרי המוצא האלה. חמלה היא נחלתם – אבל זה גדול ממני. אולי אבני יודע שהוא חי בחברה שבה יותר מדי אנשים חושבים לפעמים שכולם מחכים רק להם, ושגם הוא כזה, אבל שלא באמת מחכים לו - והסרט הזה הוא ניסיון גמילה אמנותי.
גם אני הלכתי לצפות בסרט בעקבות קריאת חוו"ד.מה אכתוב? בעיני אכזבה אמיתית! לא מצאתי קשר בין שנכתב בביקורות לתסריט והמשחק. צר לי,אין לי ולו דבר אחד חיובי לציין על התסריט והשחקנים.אסכם,שיעמום אחד ענקי.חבל!!!
אהבתי את הסרט אפילו שיש בו הרבה דברים הזויים, המשחק היה מצויין והבדיחות שהיו בסרט היו במקום.
בסרט מסופר על איך מפיק סרטים מצליח לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו, בסרט יש כמה סצטנות לא קשורות אחת לשנייה אבל למרות זאת אני ממליצה לצפות בסרט, הביקורות הרעות עושות סוג של שיימינג על הסרט אבל אני ממש ניהנתי ממנו!
עקב הביקורות הטובה הלכתי לצפות בסרט אבל הוא בסדר ולא יותר מזה. הרבה אלכוהול, קללות, סמים ואנשים אחר הכשף שלהם. לפי דעתי, לא סרט מיוחד. כנראה זה עניין של טעם.
סרט באמת אחד הגרועים, יכולתי לישון 60 דקות מתוך 87 דקות של הסרט ועדיין הייתי מבין את העלילה.
אין מתח, אין דרמה, אין קומדיה ואין פשוט כלום.
סרט מביך, בזבוז זמן.
ציון 2 נטו בגלל הקאסט שחקנים האיכותי אבל הם לא היו רוצים שיזכרו אותם מככבים בסרט הזה.
"עכור וסוחף"
כולם מחכים רק לי (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות