יומני הזן ביקורת סרט

לקולנוע היפני יש היסטוריה עשירה ומרתקת שכבשה קהלים רבים ברחבי העולם. הסרטים היפניים ידועים בסגנונם הייחודי והיכולת למזג בצורה חלקה אלמנטים תרבותיים ומסורתיים ומבט פילוסופי על החיים. כך הוא גם סרטו של הבמאי יוג'י נקאה "יומני הזן" או בשמו היפני "לטרוף את האדמה". העלילה מתמקדת בטסוטומו (קנג'י סוואדה), סופר מתבודד אשר חי לבדו בבקתה בהרים, ומלקט פירות וירקות מהטבע ובעזרתם מבשל את ארוחותיו בכל יום. הוא עושה זאת מתוך דרך חיים פילוסופית אותה למד במנזר והיא עוזרת לו להתמודד עם אובדן שחווה ועם הקשיים בחייו. מדי פעם מבקרת אותו העורכת שלו מאצ'יקו (טקאקו מאטסו), ומתפתחת בינהם דינימקה המתמקדת בעיקר באוכל.צילומי הסרט ארכו כשנה וחצי, זאת על מנת להראות לנו את הטבע והמזון שמשתנים בהתאם לעונות השנה. הסרט מציג את החיבור העמוק בין האדם לטבע. דרך יומן הזן אנו מבינים את אופיו של הטבע, צמיחה, שגשוג, קמילה ומוות. לכל עונה יש את הייחודיות שלה ואת המאכלים והטעמים הקשורים רק לה. הטבע, כמו בחיים, מראה לנו שכל דבר צריך לקרות בעתו וברגע שנבין את זה נבין גם את טבענו, טבע האדם. הקשר בין הטבע לאדם מתבטא בסרט דרך האוכל. טסוטומו מלקט את היבולים בכל עונה ומכין מהם תבשילים. התוצר של הקשר בין האדם לטבע הוא החיבור בין המטבח לשדה. דרך האוכל, טסוטומו מתקרב לאנשים, בחלקים שמבקרת אותו מאצ'יקו הוא מכין לה אוכל ומלמד אותה עליו וכך מתפתחת ביניהם סוג של אהדה וקרבה. בסוף הוא מבין שהאוכל הופך ליותר טעים כשאתה יושב לאכול אותו עם אדם אחר.במשך רוב הסרט, טסוטומו לא מקיים אינטראקציה עם אף אחד, אנחנו מתמקדים בעיסוקים היומיומיים שלו, בחייו הקודמים ובימיו כנזיר דרך הקריינות שלו ברקע. הוא איבד את אשתו לפני 13 שנה ועדיין מתקשה לעבור הלאה. לאורך העלילה הוא מתפכח, והדמות שלו מצליחה להשתנות. הוא מבין מהו המוות, מהם החיים לעומת המוות ואיך להתמודד עם החיים לאור העובדה שהמוות הוא דבר בלתי נמנע. "יומני הזן" הוא לא סרט שגרתי, לא תמצאו פה עלילה בקצב מהיר או דרמה מרגשת עד דמעות. דרך הצילום האותנטי, המשחק הנפלא והנרטיב המרכזי אנחנו מקבלים סרט חכם, אנושי ונוגע ללב שמצליח לגעת במקומות הנכונים, לחבר אותנו לטבע ולשאול שאלות עמוקות ולהראות לנו איך להתמודד לצידן.