בין אם מדובר באלגוריות למגפות או הזיקה לקשר אנושי, נדמה שספרו של ברם סטוקר "דרקולה", על כל גרסאותיו, תמיד ימצא דרך להיות רלוונטי ולסקרן אותנו גם למעלה מ-120 שנה לאחר שפורסם לראשונה. כך, נדמה שגם הבמאי האמריקאי רוברט אגרס ("המגדלור", "איש הצפון") הבין ש"נוספרטו", העיבוד הלא רשמי של הבמאי הגרמני, פ. ו. מורנאו מ-1922 לערפד המפורסם של סטוקר (מורנאו נתבע על ידי אלמנתו של הסופר), ידבר לאנשים ב-2024. מכאן שבחירתו ליצור אדפטציה קולנועית המבוססת על יצירתו של מורנאו (השנייה במספר, לאחר הגרסה של ורנר הרצוג ב-1979) לא רק שאינה מרגישה תמוהה כלל, אלא מצטיינת במה שהגיעה לעשות: כבוד ליסודות האפלים של הערפד הגרמני והעמקה בשתי המגמות המנוגדות שהעסיקו את העולם מאז ומתמיד: קדמה לעומת פרימיטיביות.
כיאה לעיבוד לסרט שבעצמו עוקב באופן די קפדני אחר עלילת "דרקולה", אגרס מותיר אף הוא את עלילת הסיפור הקלאסי אך שומר על השמות. התקופה (שלהי המאה ה-19) והלוקיישנים הגרמניים. "נוספרטו" עוקב אחר סוכן הנדל"ן הצעיר תומאס האטר (ניקולס הולט, "מושבע מספר 2"), שנשלח למשימה על ידי הבוס המעורער שלו, הר נוק (סיימון מקבארני), לצאת למסע מסוכן להרים הקרפטיים כדי למכור לאציל המתבודד, הרוזן אורלוק (ביל סקארסגארד; פניוויז הליצן מסרטי "זה"), נכס בעיירתו ויסבורג. תומאס נאלץ בלית ברירה להפקיד להשגחה את אשתו אלן (לילי-רוז דפ) - שסובלת מסיוטי לילה חוזרים ונשנים על דמות מפלצתית שרודפת אותה – בידי זוג חבריו, פרידריך (אהרון טיילור-ג'ונסון) ואנה (אמה קורין). הם פוטרים את הסיוטים כ"היסטריה נשית".
פרסומת
כמי שחוזר ומספר במסע יחסי הציבור לסרט איך גילה לראשונה את סרטו של מורנאו ואיך ניסה להעלות לו גרסה תיאטרלית עוד בתיכון, אין ספק ש"נוספרטו" מהותי ליצירה של רוברט אגרס ואותה אהבה מאוד נוכחת בגרסת 2024 לקלאסיקה: משחזור אותם רגעים אייקונים שנצרבו בתולדות הקולנוע (הדימוי של אורלוק מפציע בדלת, לדוגמה), לצילום ה"שחור-לבן" בסצנות החלום ועד שמירת האווירה המיסטית שאפיינה תוצרים של האקספרסיוניזם הגרמני. באותה הנשימה, אי אפשר לטעון שאגרס פעל לפי "רשימת מכולת" כאן וסימן וי על כל מה שנדרש ברימייק ל"נוספרטו". עבור הבמאי האמריקאי, הגרסה הגרמנית לדרקולה היא רק עוד אפשרות לשוב לסיפורים מיתיים-גותיים שכה מעסיקים אותו לאורך כל יצירתו ובכך למתוח קו ישיר לחיים בעידן המודרני. במילים אחרות, דווקא ההתעקשות של אגרס על סיפורים שמתרחשים בעידן "פרימיטיבי" חושפים צרות שאיתן האנושות מתמודדת מאות שנים: פטריארכיה, דיכוי יצרים, שמרנות, קסנופוביה ועוד.
כל אלו נוכחים באופן מובהק ב"נוספרטו". לא פעם נדמה שהאויב האמיתי של אלן הוא הכללים הגבריים שנכפים עליה, והשחרור – ברובו מיני – מגיע דרך הקשר המיסטי עם אורלוק ושורשיו ה"ברבריים", כמעין פרדי קרוגר שצץ בחלומותיה וגואל אותה מכבלי הפטריארכיה. בדומה, החיבור של החברה הנאורה ליסודות מודחקים, יחד עם הנטיות ההומו-ארוטיות המסוימות שאורלוק מעורר בתומאס, מחברים את גרסה זו לגרסתו משנות ה-70 של ורנר הרצוג, ששאפה (כמרבית סרטיו של הרצוג) לחקור את השפעותיו ההרסניות והבלתי נמנעות של הטבע על הקיום האנושי. עם זאת, היכן שגרסתו של הרצוג דמתה יותר לזו של מורנאו והעבירה את תפיסתה בעיקר דרך אווירה מבעיתה, אגרס אוהב לשמור על דברים פשוטים וברורים – אולי כמו אותם סיפורי מעשיות עתיקים שכה מרתקים אותו, עניין שמוביל לחוסר מובהק בסאב-טקסט. כל תמה שמעניינת את אגרס נוכחת בגלוי בגרסתו ל"נוספרטו" ובכך מתפספסת אפשרות להעמיק הרבה יותר.
באותו האופן, דווקא חולשתו הגדולה ביותר של "נוספרטו" 2024 היא הרוזן אורלוק עצמו. אגרס וסקארסגארד מעצבים את הערפד החיוור, הלבן והמבעית כיצור עצום, בעל מבטא רומני כבד ושפם עבות לפניו שנעלם מעיני הצופה במרבית הסרט. סקארסגארד עושה כאן עבודה מעולה עם מה שניתן לו ומוכיח שוב שהוא הכי בנוח תחת שכבות איפור. הגרסה שלו לאורלוק מפלצתית וגרוטסקית עוד יותר מהגרסאות הקודמות. היתרון בגרסאות הקודמות של קלאוס קינסקי ב-79' ומקס שרק ב-1922 הוא שהם הצליחו לשדר גם שבריריות בדמותו של הערפד שהעניקה לו עומק רגשי. בגרסה של סקארסגארד הוא מרגיש "בלתי מנוצח", מה שפוגע בניסיון להציג את הערפד כזה שתר אחר יחס אנושי אך גם נפגע ממנו.
לצד סקארסגארד המאיים חולקים את המסך בהצטיינות אנסמבל שחקנים משובח, בהובלת הולט ודפ – שמשלימים זה את זה ברמת המאניה והאימה שהם מעבירים, אפילו כששום דבר מאיים לא מופיע על המסך; עדיין, קל לדמיין יותר את שותפתו הוותיקה של אגרס, אניה טיילור-ג'וי, בתפקיד הראשי (היא פרשה מההפקה בשל אילוצי לו"ז והוחלפה על ידי דפ). כמו תמיד, ווילם דפו (עוד שותף ותיק של הבמאי ומי שאף גילם את מקס שרק עצמו בסרט "צילו של הערפד") גונב את ההצגה אפילו כשהוא מופיע רק שעה לתוך הסרט, בתור צייד הערפדים שגובל בשגעון, פרופסור פון פרנץ. ב"נוספרטו" דפו חותם שנה עמוסה למדי, זהו סרטו הרביעי השנה אחרי "סוג של חסד", "ביטלג'וס ביטלג'וס" ו-"Saturday Night".
לצד היחסים המורכבים אל מול הגרסאות הקודמות של היצירה והאנסמבל המרשים שמופיע כאן, "נוספרטו" היא יצירה ויזואלית מושקעת לעילא ולעילא – מהשחזור המדויק של מזרח אירופה רגע לפני חלוף המאה ועד הצילום המהפנט של ג'ארין בלאסצ'קה, שמקפיד על שוטים ארוכים וסיבוביים, שנדמים כאילו הסרט כולו צולם בשוט אחד רציף. האם סרטו של הבמאי האמריקאי יזכה ברבות השנים לאותו מעמד של כבוד כמו המקור האהוב משנות ה-20 או אפילו העיבוד של הרצוג בשנות ה-70? כנראה שלא. נדמה שאגרס לא הגיע להתחרות בקודמיו אלא להוסיף למיתולוגיה שכבר קיימת ולהרחיב אותה. כשהסרט שובר קופות ברחבי העולם, נדמה שבכך הוא כבר הצליח.
שם: עומרגיל: 42אכן הפקה מושקעת ויצירה קולנועית, אבל ממש לא התחברתי לסרט אימה בסגנון הדיבוק..
שם: אוריגיל: 43אני לא חובב אימה גדול אבל הסרט הזה היה מפואר ומרשים, עם קאסט משובח.
שם: רועיגיל: 30סרט אימה גותי משובח, אבל לא מושלם. האווירה מלחיצה ומעבירה היטב את תחושת הפחד, והפסקול המדהים מוסיף המון לאווירה הזאת. עם זאת, יש בסרט לא מעט ג’אמפ סקיירס וקלישאות שכבר ראינו בסרטי אימה אחרים, מה שהופך חלק מהרגעים בו לצפויים מדי. העלילה אמנם מעניינת, אבל הדמויות לא מספיק עמוקות וקשה באמת להתחבר אליהן. למרות זאת, הסרט מצליח להיות מיוחד וסוחף ברובו. ביל סקארסגארד נותן הופעה שהיא לא פחות ממדהימה, ויש לא מעט סצנות שגורמות לאי נוחות ופחד.