חגי לוי הוא מהיוצרים הישראלים הבולטים והמצליחים בעולם. מאז ימי "בטיפול", הסדרה שכבשה את הקהל והמבקרים ברחבי הגלובוס, ועד "תמונות מחיי נישואין" בכיכובם של ג׳סיקה צ׳סטיין ואוסקר אייזק עבו HBO. כעת הוא שב עם יצירה חדשה, "אתי" שעלתה בשני חלקים בקולנוע, המתחקה אחר חייה של אתי הילסום - סופרת הולנדית צעירה וקורבן שואה, שכתיבתה הפכה בעשורים האחרונים למעיין נצחי של רוח וחסד אנושי. בשיתוף פעולה עם Arte הצרפתי, לוי יוצר דרמה טלוויזיונית רגישה ופיוטית, יצירת מופת.באמסטרדם של תחילת שנות ה-40, תחת הכיבוש הנאצי, אתי (ג׳וליה וינדישבאואר) - צעירה יהודייה בת 27 - מתחילה טיפול אצל הפסיכו-כירולוג יוליוס ספייר (סבסטיאן קוך). מה שמתחיל כחיפוש אישי אחר משמעות הופך למסע פנימי של תודעה, גוף ואמונה, אותו היא מתעדת ביומניה. אותו מסע נשזר יחד עם אמסטרדם של ימי המלחמה, ומציג מצד אחד חברה שנסדקת תחת משטר כיבוש רצחני, ומצד שני תהליך של חירות פנימית, של אישה המבקשת לשמור על קולה ועל אנושיותה עד הרגע האחרון.
אתי הילסום נולדה בשנת 1914 בהולנד, לאב מרצה ומנהל גימנסיה ולאם יהודייה שנמלטה מהפרעות ברוסיה. היא למדה משפטים באוניברסיטת אמסטרדם ובהמשך התעמקה בלימודי שפות סלאביות ופסיכולוגיה. אתי הייתה אישה סקרנית, חדה ורגישה, שהתעניינה בתרבות, בתיאטרון ובפילוסופיה וחיה חיים חופשיים יחסית בצלו של עולם אירופי מתערער. יומניה, שראו אור לראשונה רק בתחילת שנות ה-80, חשפו קול נשי וחומל, חקרני ועמוק, שהפך עם השנים למסמך ספרותי ורוחני נלמד ברחבי העולם.
פרסומת
הסדרה נפתחת בגלגלת של צבע שחור הנמרח על דפי עיתון - צבע שסופו להכתים גם את כפות ידיה של אתי בתהליך הטיפולי שהיא עוברת אצל יוליוס ספייר. זהו רגע שמסמן את נקודת המפנה בחייה: החושך כנקודת מוצא לניקוי ולהתבהרות. זמן קצר לאחר מכן נראית אתי שבה לביתה - חוטפת חתיכת לחם, מתיישבת לכתוב, לא עוצרת לרגע. כמו אתי, גם הסדרה עצמה אינה מבזבזת זמן; היא יודעת בדיוק מה חשוב להבין כבר מהפריים הראשון. מתוך הישירות הזו נולדת שפה קולנועית שלמה - תרגום נדיר של כתיבה פנימית לחוויה מוחשית. זה לב הסדרה: להפוך מילים שנכתבו ביומן לחיים שנראים על המסך. הפרקים הראשונים שומרים על הקצב הפנימי של דמות צעירה חסרת סבלנות, ובהמשך הקצב מתמתן - המצלמה מתעכבת על רגעים, על תפילה, על אור, על נשימה. כך הופך היומן למסע חזותי ונפשי, שבו מילים קמות לתחייה בפריימים, בשיחות ובמחוות קטנות.אותה שפה אינטימית מתרחבת בהדרגה מן הפנים החוצה, מן היומנים והנפש אל המרחב שבו הם נכתבים. "אתי" אינה מסתפקת בתיעוד פנימי של אישה אחת, אלא פותחת את מבטה אל העיר עצמה. לא רק שחזור אמסטרדם של שנות ה־40 - עיר כבושה ההולכת ונסדקת מוסרית - אלא בוחנת גם את אמסטרדם של ההווה, זו שנמצאת כאן ועכשיו, בזמן הצילומים. השכבות ההיסטוריות והעכשוויות נשזרות זו בזו: שלטים האוסרים כניסה ליהודים, שהוצבו במיוחד לצורך הצילומים, מעוררים תגובות אמיתיות ברחוב, חיילים במדים נעים בין עוברי אורח מודרניים, גבולות הזמן מיטשטשים. כך נבנית חקירה של הסיפור עצמו - מציאות שניתן להיכנס אליה ולצאת ממנה בהרף עין, אך לעולם אינה מנותקת. ההווה והעבר משתקפים זה בזה, כמו שתי מראות הסופגות את אותה אמת. במובן זה, לוי ממשיך את השפה שיצר ב"תמונות מחיי נישואין" - תנועה מתמדת בין המציאות והסט, בין משחק לחיים, שבה הצופה נשלח שוב ושוב פנימה והחוצה, בחיפוש אחר העוגן הרגשי.
את אמה של הילסום מגלמת יבגניה דודינה בהופעה קטנה אך מהפנטת, שמוכיחה שוב את כוחה כשחקנית עוצמתית ומדויקת. היא מופיעה רק בשני פרקים, אך כל רגע שלה על המסך נחרט בזיכרון. היחסים בין אתי לאמה נעים בין קושי לעדינות, בין ריחוק לאהבה שקטה, ובזכות דודינה הם מקבלים שכבה של חום נדיר, כמעט ביתי - חום שמעניק לצופה הישראלי נקודת נשימה בתוך תקופה אכזרית. אולי דווקא משום כך, הרגעים הקטנים של קרבה ואנושיות מקבלים משמעות גדולה יותר כשהעולם שסביבן הולך ומחשיך.סצנת האופניים, הממוקמת סמוך לסיום הסדרה, היא אולי התמונה המצמררת ביותר. קבוצת יהודים צועדת בשקט ברחוב לעבר המקום שבו הם נדרשים למסור את אופניהם - הוראה נאצית נוספת שהופכת לסמל של אובדן. הצעדה הזו מהדהדת את צעדות המוות, את רגעי הרישום, את המסירה של החפצים האישיים. ובסוף אותם אופניים נזרקים פנימה, נערמים בערימה עצומה, נאספים ונרמסים. לא נדרש יותר מזה, בעולם רווי בדימויי שואה שכבר נאמר בו הכול. הסצנה הזו לבדה מצליחה ללכוד, בשפה הפיוטית של "אתי", את האכזריות הבלתי נתפסת של אותה תקופה. היא מותירה את הצופה עם דימוי אחד, פשוט וחד, שמספיק לבדו כדי לומר את כל מה שצריך להיאמר.בסופו של דבר, זו לא רק סדרה על אישה יוצאת דופן שחיה בזמן קיצוני, אלא גם יצירה נדירה בזמננו. זהו מהלך אמנותי נועז, כן ומרגש, שמצליח לזקק את יומניה של הילסום לדרמה על זמנית. "אתי" מזכירה לנו את חשיבותה של האמנות, של היצירה ושל התרבות ואת הכוח שלהן להישאר כאן הרבה אחרי שניעלם.
יצירת מופת חד פעמית, גאונית, מפיחה רוח חיים אמיתית באתי הילסום כמו שלא חשתי מימיי ביצירה קולנועית המבוססת על ספר ודמות אמיתית...חגי לוי מוכשרהוא במאי נדיר
אתי (עמוד סרט)
יבגניה דודינה
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות