נוף גבעות חיוור ביקורת סרט

אחרי שאחרון החטופים הוחזר ממש לאחרונה מעזה גוברים הקולות בחברה הישראלית המדברים על התחלת הטיפול בטראומה שחוותה מדינת ישראל ב-7 באוקטובר. גם בנגסאקי שאחרי הטלת פצצת האטום באוגוסט 1945 שהרגה קרוב ל-75 אלף איש התמודדה החברה המקומית עם הטראומה וניסתה להבין איך יוצאים ממנה לחיים טובים יותר. עם הטראומה הזו ועם זיכרון האימה ניסה הסופר זוכה פרס נובל לספרות קאזואו אישיגורו להתמודד בספרו המרתק "נוף גבעות חיוור".כעת יוצא סוף סוף העיבוד הקולנועי לסרט, שהוקרן בשנה שעברה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל הקולנוע בקאן. כמו העיבודים הקודמים לספריו של אישיגורו "שארית היום" ו"לעולם אל תיתן לי ללכת", גם הבמאי קאי אישיקאווה ניצב בפני האתגר איך לפרש סרט שהנרטיב שלו עמום וכדרכו של אישיגורו רב הנסתר בסיפור על הגלוי. לטעמי הוא עושה זאת די בהצלחה. במהלך ביקור של בתה ניקי, אטסוקו מהרהרת על חייה כאישה צעירה ביפן וכיצד עזבה את המדינה כדי לחיות באנגליה. לה ובעלה היפני, ג'ירו, נולדה בת משותפת, וכמה שנים לאחר מכן אטסוקו פגשה גבר בריטי ועברה איתו לאנגליה. היא לקחה את בתה הבכורה, קייקו, כדי לגור איתה ועם בעלה החדש. באנגליה, קייקו הופכת יותר ויותר בודדה ואנטי-חברתית. אטסוקו נזכרת כיצד, ככל שקייקו התבגרה, היא הייתה נועלת את עצמה בחדרה ויוצאת רק כדי להרים את צלחת האוכל שאמה הייתה משאירה לה במטבח.היא מספרת לבתה ניקי, שהייתה לה חברה ביפן בשם סאצ'יקו. לסאצ'יקו הייתה בת בשם מריקו, ילדה שאטסוקו מתארת כבודדה במיוחד ואנטי-חברתית. סאצ'יקו, נזכרת אטסוקו, תכננה לקחת את מריקו לאמריקה עם חייל אמריקאי שזוהה רק כ"פרנק". ניקי מבינה שלסיפורה של סאצ'יקו יש קווי דמיון בולטים לסיפור של אמה. מה באמת קרה שם בנגסאקי אחרי המלחמה והאם אמה דוברת אמת? תוך כדי הקפדה על שחזור תקופתי מדוקדק ומרהיב מקיים הבמאי דיון מרתק בחשיבותו ובמהותו של הזיכרון. ממש כמו בסרט "ממנטו" מראה אישיקאווה כי לעיתים אנו בוחרים לזכור דברים מסוימים ולשכוח אחרים או אפילו להמציא זכרונות - הכל כדי שנוכל להמשיך בחיינו ולא נשתגע.הבמאי סיפר כי החליט לעשות את הסרט כי עוד מעט לא יישארו ניצולים חיים מההפצצה על נגסאקי והזיכרון של אותה תקופה יהיה מבוסס רק על מסמכים כאלה ואחרים.לכן הוא יצר יצירה המבוססת על עדויות חיות ובעיניו מהימנות והסרט הוא עדות חיה למה שקרה ביפן לפני 81 שנים."נוף גבעות חיוור" הינו עיבוד מוצלח לספר לא קל לעיכול. הוא לא מגיע לקרסוליו של העיבוד המדהים ל"שארית היום" (אנתנוני הופקינס בשיאו באותו סרט), אך עדיין הוא יצירה קולנועית מרתקת החודרת לנשמה ולא מרפה גם לאחר הצפייה.