בשש השנים האחרונות ראיתי שלושה עיבודים קולנועיים למחזות של אוסקר וויילד. הראשון היה ב 1999, כאשר הסרט "בעל אידיאלי" יצא לבתי הקולנוע ולמרות אסופת הכוכבים זכה לביקורות פושרות, ובצדק. בשנת 2002 זכה להגיע לבתי קולנוע סרט נוסף משופע בכוכבי קולנוע שהתבסס על מחזה של וויילד. הפעם הקורבן היה "חשיבותה של רצינות" וגם עליו היה קשה לכתוב משהו טוב. כנראה שבפעם השלישית התמזל ליוצרים וכל מה שלא עבד בשני הסרטים הקודמים עובד בסרט "אשה טובה".הבמאי מייק ברקר שבעבר ביים את המותחן העצמאיBest Laid Plans" " , סדרות וסרטי טלוויזיה עבור BBC, עושה את מה שלא עשו שני הסרטים הקודמים מהשנים האחרונות, והוא להצליח להצחיק בעזרת ההומור של אוסקר וויילד. כנראה שהתסריטאי הווארד היימלסטיין שביסס את התסריט על המחזה "המניפה של ליידי וינדרמיר", הצליח להעביר את הדקויות של וויילד לתוך הסרט בלי להיות נאמן יתר על המידה לתקופה שוויילד חי בה אבל בהחלט להיות נאמן לרוחו כיוצר.
פרסומת
אין ספק שמדורי הרכילות יכולים ללמוד המון מהחברה הגבוהה של שנת 1930. גברת ארלין היא מסוג הנשים שגברים מאושרים שהיא נכנסת לחדר ואילו נשותיהם מאושרות כשהיא יוצאת ממנו. אשת החברה הגבוהה שזכתה להגיע לאן שהגיעה בגלל כישרונה כמפתת גברים סדרתית. נשות החברה הגבוהה בניו-יורק מחליטות לשים לה רגל והיא נאלצת לנטוש את התפוח הגדול ולנדוד לאירופה, יותר נכון אל איטליה. עבור השמנה וסלתה של החברה הגבוהה זהו מגרש משחקים אקזוטי, עבורה זו דרך ראויה להשיג גבר שיממן את חייה.תוך זמן קצר היא מפילה ברשתה את רוברט ווינדרמיר הצעיר שנישא לא מכבר למג. הזוג האמריקאי הצעיר לא רגיל לעורר את סקרנותם של אנשי החברה הגבוהה, אבל הפגישות של רוברט עם גברת ארלין המסתורית מעורר עניין רב בקרב הנופשים. במקביל גברת ארלין מפתחת מערכת יחסים עם טאפי, מיליונר גרוש פעמיים, איש מבוגר ומלא קסם. מג הכועסת על בעלה הופכת מטרה לחיזוריו של הלורד דארלינגטון, אריסטוקרט פלרטטן שיעשה הכול כדי להשחית את הצעירה החסודה. כמובן שהאמת המסתתרת מתחת לפני השטח הרבה יותר מורכבת ממה שכל אחד יכול לתאר.
הלן האנט זכתה בפרס האוסקר בשנת 1998 על הסרט "הכי טוב שיש". מאז היא לא עשתה שום תפקיד ראוי על המסך הגדול. ההופעות שלה תמיד נבלעו מול הופעותיהם של הגברים לצידה. בקומדיה "מה נשים רוצות" היא השפילה את עצמה לצדו של מל גיבסון. ב"תעביר את זה הלאה" היא נמחקה לצדם של קווין ספייסי והיילי ג'ואל אוסמנט. כאן היא הדמות הדומיננטית בסרט והתחושה שעוברת מהמסך אל תוך האולם החשוך היא שהשחקנית עושה זאת בהנאה מרובה. לצידה מופיעה השחקנית הצעירה והאיכותית ביותר בהוליווד, סקארלט ג'והנסון, שכהרגלה מצליחה להעביר עומק רב בעזרת פניה העדינות. כמעט גונב את ההצגה לצמד הכוכבות טום ווילקנסון שמגלם את טופי בהומור רב."אשה טובה" מצליח להוכיח שההומור של אוסקר וויילד לא התיישן, להפך - הוא השביח עם הזמן, רק צריך לדעת כיצד לגשת אליו. עם תסריט שנון ומצחיק כמו זה, הופעות נפלאות של כל צוות השחקנים כולל כל שחקני המשנה ובימוי שנאמן לרוח הדברים ולא מנסה ליצור אווירה מכובדת יתר על המידה, לא פלא שדווקא הסרט הזה הוא המוצלח מבין כל השלושה.
קשה ליצור יציררה אמנותית שתמצא חן בעיני כל הצופים במידה שווה.אז איך תדעו?..לכו לקולנוע,תקנו כרטיס ותצפו.שווה.
שם:הדסגיל:3911/11/2005 23:14:35
7/10
"נשים ונקניקיות, אם אתה רוצה ליהנות מהן, אל תצפה בתהליך ההכנה".
ציטוט שוביניסטי מדליק, מסרט נשים מדליק ורווי יצרים.
אפילו החרמנים הזקנים שבסרט זכו באהדתי בזכות ציטוטי שנינה כגון זה.
שם:דרור אידרגיל:3820/10/2005 11:02:33
5/10
בסופו של עניין, התחושה הייתה שהשחקן הראשי ב"אישה טובה" היה הטקסט עצמו. וזו בעייה ידועה בכל ניסיון להסריט מחזה. הסרט אמור להביא מימד ויזואלי שלא יכול להתקיים בתיאטרון, ובטח שלא בקריאת המחזה השנון מתוך הכתובים. אני לא מתכוון רק לצילומים באתר מסויים או לתלבושות של הדמויות השונות וכו' - אלא לערך מוסף המפעיל את החושים האחרים, אלה שעובדים דווקא מול אלמנטים ויזואליים - וזה לא היה קיים לחלוטין בסרט הנוכחי. מעבר לעלילה הבעייתית, מה הייתה ההצדקה לקיימה דווקא באיטליה של ראשית שנות השלושים?
בנוגע לטקסט, שכפי שאמרתי הוא השחקן המרכזי, ישנה מסורת המתחילה מהמחזות היווניים, דרך שייקספיר ועד אוסקר ויילד עצמו,על פיה הדמויות במחזה מדובבות את רגשותיהן ואינן מותירות לצופה/קורא מקום רב לדמיון. כעת, כל זמן שהקולנוע לא היה בעולם, ניחא, ניתן היה להבין זאת; אבל היום כשיש כמה אמנויות ויזואליות שיש בהן תנועה - דרושה הצדקה למעבר ממחזה לסרט, ולא רק לצורך הצגת הדמויות על המסך הגדול, אלא, כאמור, עם ערך מוסף - ואינני מתכווןדווקא לספקטקל פירוטכני נוסח הוליווד (אם כי גם לזה יש ערך מוסף כלשהו), אלא לחגיגה ויזואלית המפעילה את כלל החושים כמו, לדוגמא, בסרטו של אלמודובר "דבר אליה", או "הים שבפנים" ועוד.
לסיכום, הסרט היה טרחני משהו, ולא הצדיק את ההשקעה. במתכונתו הנוכחית הוא מתאים יותר לטלוויזיה ופחות למסך הגדול.