המפץ הגדול: ביקורת עונת הסיום ביקורת סדרה

כשהתחלתי לראות את "המפץ הגדול" בשלוש עונותיה הראשונות, הסדרה המבריקה והמקורית נתנה אמירה נוקבת כלפי חלוקת המעמדות בחברה בעולם המודרני והצליחה לסחוף מיליונים לגבש חיבה מסוימת כלפי שלדון, האוורד, ראג' וסיפור האהבה המוזר אך המתוק של לאונרד החנון שמאוהב בפני היפהפייה שגרה מולו. אך הזמן עבר ולאונרד צלח במטרתו ונישא לפני וככל שהסדרה נמשכה כך היא נהפכה להרבה פחות מתוחכמת והרגישה כמו עוד סדרה אמריקאית על חבורת זוגות שאין ביניהם שום כימיה. אני לא יודע אם מדובר בהצטרפותן של איימי וברנדט לחבורה, שגם אחרי 9 עונות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בסדרה, או השינויים המהותיים שנעשו באופיין של הדמויות או בכלל העובדה שהבדיחות והעלילות כבר מיצו את עצמן, אך צופיה ההדוקים של הסדרה יוכלו להסכים איתי שהסיום הזה היה צריך להגיע כבר מזמן. העונה החדשה והאחרונה (ה-12 במספר!) המשיכה לשים במרכז את שלדון, כן זה שהחל בתור אחת הדמויות המשניות הטובות ביותר בטלוויזיה ונהפך לדמות ראשית שונה לחלוטין, ובעיקר ליוותה את מסעו עם איימי בדרך לפרס נובל. תוך כדי ישנן עלילות משנה מיותרות, בעיקר כמו סיפור השידוך הכושל של ראג' ומערכת היחסים הלא ברורה בין סטיוארט לדניס. מארק קנדרובסקי, שביים מספר מרשים של 240 פרקים מהסדרה, הוא ככל הנראה הבן אדם שמכיר את הסט של "המפץ" יותר מכל אדם אחר וזו בהחלט הבעיה. קנדרובסקי לא דוחף את הסדרה קדימה ואפילו לא מנסה. אם פעם זה עבד והעניק לג'ים פרסונס (שלדון) את פרס האמי, מדוע שהוא יהיה זה שיקום וינסה לשנות דבר שעובד. התוצאה היא עונות שלמות שנראות אותו דבר ונשמעות כמו דקלום מחדש של אותן בדיחות, דבר שלא מעניק שום עניין חדש לסדרה הזו. כל העונה המשמימה הזו נחתמת בפרק סיום כפול מתוח יתר על המידה אם כי נוסטלגי ומרגש. הדיאלוגים והסיטואציות נבנו ברגישות ובהרבה יותר נאמנות לעונות הראשונות של הסדרה. פרסונס מצליח לנצח על סצנת הסיום בנאום נעילה מרשים שמסכם 12 עונות בצורה מרשימה שנותנת לסדרה סיום טוב שמפצה במקצת על עונות אחרונות חסרות עניין.