הטינה ביקורת סרט

אני לא אוהב לראות סרטי אימה בקולנוע בארץ. הקהל הישראלי וחברי למקצוע בפרט לא אוהבים את הז'אנר הזה. נראה שהציניות הישראלית איננה נפרדת מהאנשים כאשר הם נכנסים לאולם החשוך: הם חייבים להיאחז בה בכוח ולהעיר הערות טיפשיות ומקוממות כדי להרגיע את נפשם הסוערת. למה אנשים מדברים במהלך סרט אימה? למה הם צוחקים על האירועים המתרחשים על המסך? למה הם זוללים בלי הפסקה פופקורן? כי הם פוחדים, אבל הישראלים? לוחמינו האמיצים והמסוקסים שזה עתה סיימו להצטלם עם גופות בעזה? אז איזה ילד יפאני שעורו צבוע כחול ועיניו חלולות יעשה להם את זה? אגב לא חייבים להיות לוחמים בשטחים כדי להגיע עם מטען ציניות עודף, מספיק להיות סטודנטית לשעבר לקולנוע וחובבת סרטי "איכות" כדי להרוס לאחד כמוני את הסרט.הביקורת שלי מוקדשת למי שבאמת אוהב סרטי אימה. אם אתם מחשיבים את עצמכם מכורים לז'אנר הלא מוערך הזה, בטח כבר הספקתם לראות את הסרט היפאני המקורי שבויים על ידי אותו במאי בדיוק, טקשי שימיזו. סם ריימי ("ספיידרמן"), הבמאי שאחראי על טרילוגיית סרטי "Evil Dead" הפולחניים וסרטי האימה "דארקמן" ו"רואה בקלפים", צפה בדיוק כמוכם בסרט המקורי והחליט להפיק גרסה אמריקאית. הוא אפילו טען שהסרט היפאני הוא הסרט המפחיד ביותר שראה בימי חייו. כאן הרשו לי להטיל ספק בדברי היחצ"נות שלו אבל אין ספק, "Ju-On" (שמו של הסרט היפאני) הוא בהחלט אחד המפתיעים והמקוריים. למי שיגיע לסרט בלי הידע המוקדם והרקע הנכון לערוך השוואה מדוקדקת בין המוצר האותנטי לחידוש, אני שמח לבשר שהרבה הבדל אין בין הסרט הראשון לסרט השני. בהתאם לרימייק הממומן על ידי דולרים ירוקים וכשרים, הדמויות הפכו להיות בעלות גוון עור בהיר. המוזר הוא שלעומת "הצלצול" שעבר דירה לארה"ב שימיזו החליט להשאיר את העלילה ביפן, וליצור אווירת ניכור תרבותית שלא היתה קיימת בסרט המקורי. הגיבורים הם סטודנטים אמריקאים הלומדים ביפן ונאלצים להתמודד עם תחושת זרות תמידית. בנוסף לכל הצרות הם גם נאלצים להתמודד עם בית מקולל ושטני.שרה מישל גלר המוכרת לנו מסדרת הפולחן הנערצת "באפי מחסלת הערפדים", מגלמת את קרן, סטודנטית אמריקאית לסוציולוגיה המתגוררת בטוקיו. היא מתבקשת למלא באופן חד פעמי את מקומה של אחת האחיות שלא הופיעה לעבודה. היא מקבלת על עצמה את המטלה ונוסעת לבית הנטוש של המטופלת, אמריקאית מבוגרת ומוזרה בשם אמה. היא מזהה קולות מסתוריים ומפחידים המגיעים מן הקומה העליונה, ולהפתעתה מוצאת ילד וחתול בתוך ארון. היא גם מגלה שחוץ מהילד המוזר והחתול השחור שלו יש גם אשה בעלת שיער ארוך ושחור המחפשת אחר נקמה. מה ההיסטוריה מאחורי אותן דמויות ולאן נעלמו ילדיה של האשה המבוגרת, את זאת אנחנו והיא נגלה במהלך הסרט גם אם כבר לא נרצה לדעת את האמת האכזרית מאחורי "הטינה". הגאונות המרכזית של שימיזו הוא ביצירת אווירה מטרידה שיותר מערערת את שלוות נפשנו מאשר מפחידה. את הפחד הוא שומר בחוכמה לסוף הסרט. הסרט המקורי שהיה נטול מוסיקה מקפיצה (לא כמו בגרסה האמריקאית שנוספה לו מוסיקת הקפצות בנאלית ומיותרת) הפנט בזכות בניית מיזנסצינות מבריקות ועם זאת מינימליסטיות ומאופקות. גם כאן הוא משתמש באותו תסריט צילומים ולפעמים הסרט נראה כמו העתק מדויק של הסרט היפאני, אבל ישנו אותו שימוש מדויק באפקטים קוליים שעקרם נובע מרעשים מטרידים המזכירים יותר במקרה הטוב אדם הנחנק מעצם בגרון. עלילת הסרט מצומצמת ונעה בין זמנים ודמויות המתאחדות בעזרת דמותה של קרן המשמשת כחוט מקשר."הטינה" אינו יצירת מופת אבל הוא סרט אימים שמצליח להפתיע ולהחזיק אותנו צמודים אל הכיסאות, חוששים מהאירוע הבא שעומד להתרחש. לעומת סרטי אימה אמריקאים המודעים לעצמם יותר מדי, הסיפוק הגדול שנובע מהסרט הזה הוא שיש בו תחושת רוע אמיתית ומרושעת של ממש שכמעט ולא קיימת יותר בז'אנר השולי אבל הכול כך מבדר הזה.