ביקורת סדרה :: היהודים באים: ביקורת עונה רביעית

תמונת כתביוחאי גורלי על "

היהודים באים: ביקורת עונה רביעית

" - "קומדיה יהודית במיטבה"
HaYehudim Baim
ביקורת

היהודים באים: ביקורת עונה רביעית | HaYehudim Baim

מאת יוחאי גורלי | כתב טלוויזיה ז'אנר מערכונים שחקנים מוני מושונוב  יעל שרוני  יניב ביטון  עידו מוסרי  יוסי מרשק יוצרים אסף בייזר  נטלי מרכוס
ציון המבקר
"הסאטירה המצחיקה והחדה ביותר ששודרה כאן מזה שנים"
דירוג הגולשים
ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!
8/10
עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!
"היהודים באים", סדרת המערכונים הסאטירית של כאן 11 מבית נטלי מרכוס ואסף בייזר שסיימה השבוע את עונתה הרביעית, היא אולי הקומדיה הכי פופולרית מבית התאגיד. הסדרה סוקרת במערכונים חדים וביזאריים את ההיסטוריה של העם היהודי, מקטעים על היסטוריית מדינת ישראל, כאלו על תקופת הגלות, וכמובן עד מערכוני התנ"ך הפופולריים במיוחד. מה שראוי לומר לפני הכל על "היהודים באים" היא שלצד היותה סאטירה פוליטית חדה יותר מכל מה ששודר כאן מזה זמן, היא מאוד מצחיקה. כלומר, הומור הוא כמובן סובייקטיבי, אבל בעוד מרבית הסאטירות הטלוויזיוניות בארץ מעלות גיחוך במקרה הטוב וחיוך שאנן ברוב הזמן, "היהודים באים" גורמת לך לצחוק בקול. היא עושה זאת דרך כתיבה חדה ונועזת ומלאה בהחלטות מבריקות לגבי איך להציג דמויות שונות, אבל לא פחות מכך בקאסט הנפלא, כשכל אחד מהם מציע כמה וכמה חיקויים נהדרים לאישים חשובים הצרובים בתודעה הקולקטיבית שלנו כיהודים וכישראלים. יניב ביטון המקסים והאנרגטי הוא גם חקיין מחונן וגם קומיקאי שקשה להוריד ממנו את העיניים. יוסי מרשק מצליח לאזן ולייצג סליזיות ודושיות גברית בדמויות רבות, כשהוא שומר על חן וסקס אפיל בכולן. מוני מושונוב הוא מקצוען שנוכחותו כ"זקן השבט" מורגשת בהחלט, רק במובנים חיוביים כמובן, כשהאנרגיה והנוכחות שלו מתחרה בהחלט עם זו של חבריו הצעירים יותר. יעל שרוני מצליחה לאייש כמעט את כל הדמויות הנשיות (ובעונה האחרונה חולקת את התפקיד עם שירה נאור) ואיכשהו לעשות לכולן חסד אדיר, וכמו קומיקאית מנוסה לוקחת ברצינות תהומית גם את השורות המגוחכות ביותר. עידו מוסרי מצליח להיות חמוד ומצחיק בכל תפקיד שהוא.
השחקנים הנהדרים הללו, בשילוב עם הכתיבה הנפלאה מספקים טייקים חדשניים ומדויקים על כמה דמויות הצרובות עמוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו: רבין האגו-מניאק ופרס הפתטי, רפול המטורף ובגין הזקן והצנוע להחריד, יוסף הנער הראוותני, שלמה הטינייג׳ר המיוסר, הרצל התמהוני ודוד הדושבאג. כל דמות והטייק שלה, ומכאן נובעת החדות של הקומדיה. מה שיוצא דופן במיוחד ב"יהודים באים" הוא הקשר המעניין בין מערכון למערכון, בין פרק לפרק - אנחנו לא מרגישים את זה בהכרח בצפייה קלילה, אבל יש מחשבה מאחורי הסדר בין המערכונים ויש קישורים רבים ביניהם. בפרק אחד למשל, יוסי מרשק ושירה נאור מגלמים בשני מערכונים שני צמדים מקבילים של גבר ואישה, כשהגבר על סף מוות והתמסרותו הפטאלית לגאווה מאצ'ואיסטית רעילה (נושא חוזר ועיקרי במערכונים רבים בעונה) מביאה למותו. מעבר לקישורים שונים פה ושם, יש מבנה די קבוע לפרקים, כאשר כמעט תמיד יש מערכון תנ"כי, מערכון מימי היהדות בגולה, מערכון ישראל לקראת קום המדינה/שלטון מפא"י ומערכון מישראל של אחרי המהפך.יש משהו מעניין בהצבה הזו של תקופות שונות מההיסטוריה זו אחר זו במסגרת של תכנית סאטירה, כשכולן מוצגות כאילו הן רלוונטיות לחיינו באותה מידה, כאילו מדובר בחיקויים של דמויות מהחדשות העכשוויות ולא בתפזורת אקראית של רמטכ"לים, מלכים ובמאי קולנוע. זה לצד זה, הדימויים הלא קשורים כביכול, מבקשים לייצר קולאז' קומי של ההיסטוריה היהודית, שבו נושאים דומים מעכבים ומקדמים אותנו לאורך השנים - בסופו של דבר אלו לרוב סיפורים על דמויות סמכות מגוחכות מצד אחד, ונביאים, לוחמי מחתרת ואנדרדוגים כושלים מהצד שני; מעין מאבק כושל ותמידי "מעבדות לחירות", דיאלקטיקה מתמשכת בין מדכאים למדוכאים. כש״היהודים באים״ פוליטית יותר, היא מזמינה אותנו להסתכל על המציאות הפוליטית שלנו כיום, ולנסות להבין מי הם המדכאים שלנו כיהודים ושל מיעוטים לאומיים בישראל ומחוצה לה. בקלות אפשר לקחת לגלגנות זו כזלזול או חתירה נגד המורשת או ההיסטוריה היהודית. בהקשר של מערכוני התנ"ך ספציפית, הסדרה עוררה סערה ציבורית רבה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' טען כי הסדרה "מבזה בחוצפה את קדשי ישראל ובזה לרגשותיהם של הרוב הגדול של אזרחי ישראל". ודאי שהסדרה לא מכוונת לקהל הדתי הממוצע, אבל אני חולק על הטענה כי היא מבזה את הסיפורים הללו. לכותבים וליוצרים בבירור יש אהבה גדולה ועמוקה לסיפורי התנ"ך ולסיפורים ההיסטוריים איתם היא משחקת. מל ברוקס אמר פעם שאי אפשר לכתוב פרודיה טובה על משהו שאתה לא אוהב, ואולי זה עיקר מה שהופך את הסדרה לטובה כל כך- התחושה בצפייה בסדרה היא לא של חילונים גמורים שמלגלגים מתוך שנאת הדת, אלא של אנשים שמנקודת מבטם אוהבים את המורשת היהודית לדורותיה ואת ההיסטוריה היהודית והישראלית מאוד; חנונים של יהדות שמריצים דאחקות על זוטות כמו מערכונים שלמים בארמית או הסיפורים התנ"כיים הרבים הספציפיים למדי שהצופה החילוני אפילו לא יכיר. מעבר לתכנים, "היהודים באים" ממשיכה מסורת של הומור יהודי - גם במובן הסגנוני - הפאנצ'ים הם הפלפולים והבזקי הנונסנס היהודיים ביותר מאז שמל ברוקס הפסיק לעשות סרטים טובים - אך גם במובן העמוק יותר: הדמויות השונות, ודמותו של ארכיטיפ "היהודי" כפי שהיא מצטיירת פה, היא אותו ארכיטיפ של פולקלור יהודי כמו הרשל’ה וזקני חלם, או של הומור מאוחר יותר כמו צ'פלין וגראוצ'ו מארקס: היהודי כהיפוך של הקריקטורה האנטישמית שלו. בניגוד ליהודי הזומם, הנוכל, הזקן המרושע עם הידיים על הגלובוס הזכור מתעמולה אנטישמית מימי האינקוויזיציה ועד ימינו, עולה דמות היהודי חסר הכוחות, המוקף דיכוי וחמוש רק בשנינותו. מאז ומתמיד הומור עצמי אפיין דמויות אלו - כולם מוצגים כטיפשים טובי לב במקרה הטוב, ותמיד חסרי אונים לגבי גורלם כמדוכאים בסביבה אנטישמית. בשנים האחרונות חלה עלייה עזה בתקריות אלימות וברטוריקה אנטישמית במדינות המערב. אולי יותר מכל אנו זקוקים לקומדיות כמו "היהודים באים", שמזכירות לנו שהמצב לא באמת כזה שונה משהיה תמיד. כשיש לה לקח פוליטי, הסדרה מתעסקת בדיכוי - הוא משתנה בסדרה, אבל הוא תמיד שם- לפעמים זו גולדה מול הפנתרים, גברים מול נשים, לעיתים דוד מול נתיניו, ולפעמים מערכת היחסים הזו אפילו לא נראית, ואנו רואים רק שליט מגוחך רודה בעמו או נביא זעם נכשל. אמנם כאן אין רמיזה לעתיד ספציפי חסר דיכוי, או למציאות טובה יותר, אבל יש כאן הזמנה חד משמעית לשאול את עצמנו: "האם אני תומכ/ת בצד הנכון"?
היהודים באים: ביקורת עונה רביעית (לחצו לפרטים נוספים אודות הסדרה) יוחאי גורלי | כתב טלוויזיה - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
הוסף/י ביקורת!
קישורים רלוונטיים
היהודים באים: ביקורת עונה רביעית - ביקורת גולשים / תגובות
רוצה להיות הראשון/נה לפרסם כאן ביקורת גולשים ?
ביקורות נוספות של סדרות מערכונים
סינון ביקורות
ביקורות אחרונות לפי ז'אנר: קומדיה | מתח/פעולה | דרמה עוד ... לפי שם סדרה
לרשימת ביקורות אחרונות
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט