קחו גיבורה שמנסה להציל את המצב ולמנוע את המשך המלחמה, ערבבו עם שליטים שרבים על המלוכה, ואז תוסיפו גם מלך צעיר ואובד עצות וגופות מהלכות, תבלו באלימות ברוטאלית וראשים נכרתים, ואפילו אויבים מפתיעים עטויי ברדס שחור ופרוותי. המתכון הזה נשמע לכם מוכר? התבלבלתם, זו לא "משחקי הכס" אלא הסדרה החדשה והמושקעת של נטפליקס "מכשפת".
הסדרה, בעלת 8 פרקים, מבוססת על סדרת ספרים שכתבו פרנק מילר טים וילר. אני רוצה להאמין שקווי הדמיון הרבים לא חמקו מעיני השניים, אך כנראה שנורת האזהרה הגדולה לא נדלקה - כמובן, קיימת כבר סדרה מצליחה ביותר בעלת מאפיינים, איך לומר, זהים. מול מתחרה שכזאת הדרך לאכזבה כמעט ומובטחת.
פרסומת
נימואה (קתרין לנגפורד; "13 סיבות"), גיבורת הסדרה ובת הפיות, מקבלת משימה מאמה הגוססת, להשיב את "שן השטן", החרב בעלת העוצמה שהמחזיק בה יהא המלך והשליט, אל מרלין (גוסטב סקארסגארד; "וויקינגים"), דמות שאינה יודעת מיהי. היא נאבקת בדרך במכשולים: אויבים המבקשים לחטוף את החרב לידיהם, חיילים המכונים פלדינים אדומים ש"מטהרים" את הארץ ורוצחים את כל הבא ליד ובחור יפה תואר (דבון טרל; "ברי") שגונב ממנה את החרב ונעלם.
העלילה מוצגת במספר מישורים במקביל, כשבין הסצנות מעברים גרפיים מוזרים ואפילו תלושים. השפרצת דם מאוירת שמכסה את המסך ונראית כמו אפקט עצוב בפוטושופ היא לא דרך סבירה לסיים את הפרק הראשון של הסדרה (זאת מבלי להזכיר את האלימות הגרפית מאוד שמלווה את יתר הפרקים). לא הצלחתי להיפטר מהתחושה שמצד אחד, העלילה לא מתקדמת כלל מצידה של הגיבורה הראשית, ואילו מהצד השני, ישנן סצנות שפשוט לא מובן מה קורה בהן וכיצד הן קשורות לעלילה הראשית.
הבעות הפנים של לנגפורד הן לפעמים קצת יותר מדי. המבט הדרמטי, העיניים התכולות החודרות שמביטות בך ביותר מדי סצנות, נהיות לפחות משמעותי כשהוא מופיע כל כך הרבה. טרל לעומתה, מצליח להשיל את עורו כנחש בכל סצנה מחדש. יכולת המשחק המעולה שלו מצליחה לגרום לצופים להיות מופתעים, כי לא ברור מה יקרה ומה יעשה ברגע הבא.
כנראה שאלו המחפשים סדרת פנטזיה מנותקת ומנתקת מהמציאות ייהנו מ"מכשפת", אם יצליחו להתעלם מהמגרעות הברורות. עבור היתר עדיף לחזור לצפייה נוספת ב"משחקי הכס" או בסרטי פנטזיה מוצלחים בהרבה מהניסיון הלא מוצלח הנוסף של ענקית הסטרימינג להפיק סדרת ענק.