בארי: ביקורת עונה רביעית

Barry Series Review

רותם שרון על "בארי: ביקורת עונה רביעית":
"עונה אחרונה מעט מאומצת מהרגיל"

שתף/י

משחק ביל היידר אנתוני קאריגן הנרי וינקלר גלן פלשלר סטיבן רוט שרה גולדברג

קומדיה

ביקורת סדרה לבארי: ביקורת עונה רביעית מאת רותם שרון | כתב קולנוע

ציון המבקר

"פחות מוצלחת מהקודמות"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.5/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

ביל היידר הוא גאון, אולי קצת יותר מדי גאון אפילו. בעונה הרביעית של "בארי" שהגיעה לסיומה בשבוע שעבר, הוא התנהג ופעל קצת ביתר גאונות, ואולי זה מה שגרם לעונה האחרונה להיות מעט מאומצת מהרגיל. במשך שלוש עונות "בארי" הביאה למרקע דבר שלסדרות אחרות לא היה את הכלים או היכולת להביא. בין אם זה על ידי השנינות, הקרירות או הפתטיות המוזרה של חלק מהדמויות, בין אם זה על ידי התמודדות עם נושאים די אפלים, שרוב היוצרים פשוט לא מעוניינים לגעת בהם, או בעיקר בגלל החומר האנושי - ובקאסט של "בארי", יש ממנו בשפע. עלילת הסדרה מתמקדת סביב בארי ברקמן (ביל היידר), חייל משוחרר אשר משמש בתור רוצח שכיר עבור חברו הטוב של אביו, מורנו פיוקס (סטיבן רוט). הוא מוצא עצמו בתוך חוג המשחק של השחקן הכושל בעברו והמורה למשחק הגם די כושל בהווה – ג'ין קוסינו (הנרי וינקלר). בעוד הוא מנסה לג'נגל בין דמות הרוצח השכיר לדמות השחקן חסר הביטחון, בארי מתחבר לסאלי ריד (שרה גולדברג), שחקנית מוכשרת שמאוהבת בעמידה על הבמה.

בין לבין, מי שמתחיל לקחת יותר ויותר גדול בחייו של בארי הוא נואו האנק, חבר במאפיה הצ'צ'צנית ודמות צבעונית במיוחד שמכניסה לסדרה לא מעט פלפל ושונות. האנק, ריד, קוסינו וכמובן מונרו – הופכים את החיים של בארי לקשים ביותר, לטוב ולרע. מהעונה הראשונה של הסדרה ועד סופה, נאבק בארי ברצון שלו להשתחרר מעולם החיסולים ולחיות את חייו בצורה שלווה. בעוד בעונה הראשונה עד השלישית, ליבו של בארי היה באמת טהור ונקי (יחסית לרוצח שכיר), בעונה הרביעית מקבלת הדמות הראשית תפנית אפלה במיוחד. הישיבה בכלא, לצד הבגידות שחווה מהקרובים ביותר אליו – הובילו את בארי בעונה הזאת לצלול אל תוך החיה האמיתית שהוא, זאת שמונרו ניצל וידע להדליק ולתמרן במשך שנים רבות. הרי אם כולם אומרים לך שאתה רוצח מיומן, כנראה שאתה רוצח מיומן, לא?

אז למה משהו לא עבד לי בעונה הזאת? אולי זה הכיוון שאליו נלקחה העלילה. בעונות הקודמות, הסיפור האנושי הפשוט על פניו, הצליח באיזשהו אופן לנגן על נקודות מאוד מוכרות ברגש. הרצון של בארי להיות נאהב, של קוסינו להיות מוכר ונאהב, ושל סאלי ריד – להיות מוכרת, מצליחה ונאהבת, מהווים תמהיל רגשות שיוצר ביחד סיפור אמיתי מהחיים. אז נכון, היו בעבר סצנות אקשן מטורפות אבל מעל הכל, תמיד אפפה את הסדרה לבביות אותנטית שקשה למצוא במקומות אחרים. כזאת שלא מתאמצת ולא מנסה לסחוט ממך רגשות שלא לצורך. ביל היידר לקח על עצמו בעונה הזאת משימה לא פשוטה: הקומיקאי המוכשר, שהתגלה גם בתור שחקן דרמטי איכותי, ביים בעונה הנוכחית את כל הפרקים. ואולי פה טמונה הבעיה: אולי הניסיון לתת להיידר את המושכות בצורה אבסולוטית, פגם בצורה מסוימת במה שקורה על המסך, בדיאלוגים ובפיתוח הקשרים הבין אישיים של הדמויות. נכון, לרגעים היו הבלחות של הארה קיומית מתסכלת על המצב אליו הן הגיעו, אך זה הרגיש שהרצון להתחכם גרם קצת למאזניים לאבד מהאיזון שלהם. לפעמים, אם משהו לא שבור, אין צורך לתקן אותו. יחד עם זאת העונה הרביעית סיפקה לא מעט רגעים שאנחנו לא רואים על המסך כמעט. סצנות של התייסרות, קור רוח ובדיחות שנונות ומדויקות שסדרות רבות ניסו לייצר ופשוט לא הצליחו. ההומור המשונה, שלאו דווקא תמיד מצחיק, אבל תמיד מגיע במקומות הנכונים – הוא חלק מהמוח המשוגע של היידר עצמו. כך שבסופו של דבר "בארי" אכן הייתה אחת הסדרות המעניינות והמיוחדות שיצאו בשנים האחרונות. לנו רק נותר לקוות שהפרויקט הבא של הקומיקאי המוכשר יגיע כמה שיותר מהר.

רותם שרון | כתב קולנוע

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י