Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ספר הג'ונגל - מסע קסם נוסטלגי

מאת: אלון רוזנבלום

מה יש ב"ספר הג'ונגל", סרט האנימציה המקסים של אולפני וולט דיסני שמעלה חיוך על פני כל מי שנזכר בו? מדוע דווקא הסרט הזה, האחרון שבו היה מעורב וולט דיסני לפני מותו, זוכה למקום מכובד בלב סבים, הורים וילדים ברחבי העולם?

"ספר הג'ונגל", שהשבוע יצא בארץ בדי וי די מהדורת פלטיניום מיוחדת, החוגגת 40 שנה ליציאתו (בהפצת פורום פילם), מככב כמעט בכל סקר כ"סרט האנימציה הטוב ביותר", "סרט האנימציה האהוב ביותר", "אחד הסרטים הטובים של כל הזמנים" ועוד. אין אנימטור היום שלא יזכיר את הסרט כאחת ההשפעות הגדולות על חייו ואין כמעט ילד שיעבור את תקופת הילדות בלי לראות את עלילותיהם של מוגלי, בלו הדוב ובגירה הפנתר.

[*]

הסוד להפיכתו של הסרט לאחד המוצלחים אם לא למוצלח שבסרטיו של דיסני נמצא ב- 78 הדקות הקסומות אבל בעיקר בסיפור עשייתו, סיפור שנפרש על פני מספר שנים ושכולל בתוכו אכזבות, חבוריות שמתפרקות, חברויות שמתהדקות, פוליטיקה והרבה סיפורים אישיים שלא מגיעים בדרך כלל לקהל הרחב.

את הרעיון להפוך את ספרו של רודיארד קיפלינג לסרט אנימציה הציע ביל פיט, אחד התסריטאים הבכירים של דיסני שעבדו יחד עם המסטר מאז שנות השלושים. פיט, שהחל את עבודתו על "פינוקיו" הפך עם השנים לאיש סודו וחבר טוב מאוד של וולט. הוא זה שאחראי על כתיבת "סינדרלה", "עליסה בארץ הפלאות", "פיטר פן" ו-"על כלבים וגנבים" (101 דלמטים).

[*]

כשוולט דיסני הקים את דיסנילנד באמצע שנות החמישים, הוא נתן חופש יצירתי לפיט, שכתב את "החרב באבן", סרט שדיסני, פרפקציוניסט ידוע, לא פיקח עליו שלב אחר שלב. הסרט הפך לאחד הכשלונות הגדולים של החברה, קיבל ביקורות רעות ועד היום הוא אחד הסרטים "המוצנעים". כשפיט הציע לדיסני את "ספר הג'ונגל" דיסני אהב את הרעיון ונתן לפיט את האישור להתחיל לפתח את הפרוייקט. פיט לא שקט על שמריו, קרא את הספר עשרות פעמים והחל לפתח את הדמויות והסרט ואפילו צייר סטוריבורד (הסרט בתמונות בסגנון קומיקס) שלם. בשלבים המוקדמים של העבודה, כשדיסני ניפגש איתו הוא אהב את הכיוון שפיט לוקח את הסרט.

אבל אז, כמעט אחרי שנה של עבודה, נפגשו השניים. פיט הציג את הגרסה שלו לסרט ודיסני הבין שבמקום סרט קליל לכל המשפחה התוצאה תהיה סרט אפל, רציני וכבד. השניים החלו להתווכח, הויכוח הפך לריב ובסופו של דבר פיט עזב את אולפני דיסני אחרי שעבד שם יותר מעשרים שנה. דיסני לא איבד שנייה ומייד עם עזיבתו של פיט הוא שכר את שירותיו של לארי קלמנס שמאוחר יותר כתב סרטים כמו "רובין הוד", "חתולים בצמרת", "הרפתקאות פו הדב" ו"ברנרד וביאנקה".

[*]

הדבר הראשון שקלמנס עשה, הוא אסף את כל האנימטורים לחדר, "מי מיכם קרא את הספר?" הוא שאל. כולם הסתכלו עליו ואף אחד לא הרים את היד. "מצויין" הוא אמר להפתעת כולם "ואני גם לא רוצה שתקראו, כי אנחנו עושים את ספר הג'ונגל על פי הגישה שלנו". ואכן, התוצאה הסופית רחוקה מאד מהיצירה הספרותית של קיפלינג ובעצם, להוציא השם ושם הדמויות הראשיות, אין דמיון עלילתי בכלל.

דיסני הבין והאמין שהגאונות היא בפשטות ועל כן החליט שהעלילה כולה תתעסק סביב משהו פשוט אחד, הבאתו של מוגלי, הילד, "גור האדם" כפי שהוא מכונה על ידי החיות, בחזרה לכפר האנושי לפני ששיר-חאן הטיגריס, יתפוס אותו.

[*]

המסע לכפר מפגיש את גיבורינו עם כמה מן הדמויות החביבות, המצוינות והאנושיות ביותר בעולם האנימציה, קה הנחש הערמומי, לואי מלך הקופים, מפקד הפילים המילטנטי וחבורת העיטים הקוקנית.

דיסני הבין שהכוח של הסרט הוא בסיפור, בדמויות ובעיקר במוסיקה. "יום אחד התקשר אלי וולט דיסני" מספר ריצ'אד שרמן שכתב את השירים בסרט "ואמר לי שהוא רוצה שאני וחי, ריצ'ארד, נכתוב שירים לסרט במקום אלו שקיימים, הוא רצה גישה קלילה יותר. ידענו שמה שמעניין אותו זה הסיפור ושילבנו את השירים בסיפור כך שהם לא עצרו אותו אלא דווקא קידמו אותו". השיר היחיד שנשאר מהשירים המקוריים וגם זאת על פי בקשת האחים שרמן, הוא דווקא השיר המוכר ביותר, The Bare Necessities שאפילו זכה במועמדות לפרס האוסקר.

[*]

כשהחלו לעבוד על הסרט בשנת 1963, הם ליהקו בחור צעיר, בן 11 לתפקיד מוגלי, אולם, אז, העבודה על כל סרט נמשכה כארבע שנים וככל שגדל הילד, כך השתנה לו הקול. אחרי כמה ישיבות החליטו וולט דיסני והבמאי וולפגנג רייטרמן לפטר את הילד, שכבר הקליט חלק גדול מהדיאלוגים ובמקומו ללהק את הבן של הבמאי, ברוס, שכבר תרם את קולו לדמות מצויירת של דיסני, כריסטופר רובין, בסרט קצר על פי סיפורי "פו הדב". אגב, אם קשר לסרט או לא, ברוס רייטרמן שהיה אז בן תשע, גדל והפך לאחד מצלמי הצבע הטובים שיש.

זו גם היתה ההפקה הראשונה שבה החליט דיסני להשתמש באופן גורף באנשים מוכרים מאוד מעולם הבידור, המוסיקה והקולנוע. לואי פרימה, אחד המוסיקאים הנודעים של אותה תקופה, שזכה להצלחה עצומה לוהק בתפקיד לואי, מלך הקופים. ג'ורג' סנדרס, שחקן הוליווד מוערך שהופיע בסרטים כמו "הכל אודות חווה" גילם בזכות קול הבס שלו את דמותו של שיר-חאן הנמר ופיל האריס, דמות טלויזיונית מוכרת אז, גילם את בלו הדב.

[*]

כשנה לפני תום הפקת הסרט התגלתה אצל דיסני מחלת הסרטן והוא נפטר בדצמבר 1966.

בגרסת הדי וי די שיצאה, שכוללת שני תקליטורים ניתן למצוא את הסיפור המלא והמורכב מאחורי ההפקה של הסרט, כולל קטעי השירים המקוריים (שהם הרבה יותר מדכאים מהתוצר הסופי), והצצה לדמותו של רינו הקרנף שבסופו של דבר לא הוכנסה לגרסה הסופית. את הסרט ניתן (ורצוי) לראות ולשמוע עם הערות של חלק מהיוצרים ואפילו קטעי ארכיון של אנימטורים המקוריים.

[*]

על הגרסה העברית אחראית שפרירה זכאי ומדובר בגרסה שנעשתה לקראת יציאתו של הסרט בארץ בשנת 1993. חייבים לציין כי השירים בגרסה העברית הם מקסימים, מתורגמים נפלא ועולים, בכמה רמות, על הקטעים המדוברים. בתפקידים הראשיים, חיים טופול בתפקיד בגירה הפנתר, דני ליטני הוא בלו הדב, אילי גורליצקי הוא קה הנחש, יוסי ידין הוא שיר-חאן הנמר ולהקת הכל עובר חביבי שרים את שירי הפילים והעיטים.