Seret מהעבר: 20 שנה לדוח מיוחד

לפני 20 שנה, כשהוא בעשור השישי לחייו, הוכיח סטיבן ספילברג שהוא עדיין בליגה של הגדולים, עם בליץ של שלושה סרטי ענק תוך שנה וחצי: "אינטליגנציה מלאכותית" (I.A), "דוח מיוחד" ו"תפוס אותי אם תוכל". גם היום, 20 שנה אחרי, הם עדיין מהנים לצפייה כמו שהם מעוררי מחשבה. יד האמן של ספילברג מורגשת באווירה הכללית ובפרטים הקטנים ביותר.

מצחיק לחשוב שהבמאי הוותיק זכה אז לטיפול מיוחד מצד מסע השיווק של "דוח מיוחד" (Minority Report) , אבל יצא עם ידו על העליונה. בעקבות ביצועים לא מרשימים של "אינטליגנציה מלאכותית" בקופות מוקדם יותר באותה שנה, קמפיין השיווק של "דוח מיוחד" החליט לקדם את הסרט כמותחן אקשן בכיכובו של טום קרוז. ספילברג בעל החזון, שבלעדיו הסרט היה נראה אחרת לגמרי, נדחק לשוליים. כך או כך, הסרט נחל הצלחה בינונית בקופות, עם הכנסות של כ-358 מיליון ברחבי העולם, 200 מיליון יותר מ-"I.A". הסרט זכה לביקורות חיוביות ומעמד של כבוד בקרב גופים בתחום מדע בדיוני, אבל לא להכרה מצד האקדמיה לקולנוע, עם מועמדות אחת בלבד לאוסקר, בקטגוריית עריכת קול.

"דוח מיוחד", המבוסס במעורפל על ספרו של פיליפ קיי דיק, היה מיועד להיות סרט המשך ל"זיכרון גורלי", בבימויו של יאן דה בונט ("ספיד"), אבל ההפקה שלו נתקעה. בינתיים, קרוז וספילברג חיפשו לעשות סרט ביחד, אחרי שספילברג פרש מבימוי של "איש הגשם" לטובת "אינדיאנה ג'ונס 3". השניים אימצו את התסריט הצולע של "דוח מיוחד" והפכו אותו להפקה משותפת שלהם. גיבור הסרט הוא שוטר בשם ג'ון, אשר איבד בבריכה ציבורית את בנו, שון, 6 שנים לפני התרחשות העלילה. המקרה השפיע קשות על ג'ון, גרם לו לפרידה מאשתו ולניסיון התאבדות והביא להצטרפותו ל"פרויקט קדם פשע", שעוצר פשעים לפני שהם מתרחשים, מתוך אמונה שכך יוכל למנוע מקרים כמו זה שקרה לו.

[*]

במסגרת ההכנות להפקת הסרט, ספילברג כינס "פסגת" חשיבה בת שלושה ימים של מומחים מתחומים שונים. המשתתפים התבקשו להעלות רעיונות לאיך ייראה העולם הטכנולוגי בשנת 2054 בכל אחד מהתחומים - ארכיטקטורה, מחשבים, ביו-רפואה, תקשורת, פרסום ועוד. המטרה של ספילברג היתה ליצור עולם עתידני שאינו מנותק מהמציאות של היום, אלא יתבסס וייבנה עליו. באותה תקופה הסמארטפונים עוד לא היו קיימים. בזמן שהם מצלמים סצנות מרדף המשלבות תרמילי גב סילוניים ומכוניות הנוהגות בעצמן על מישור אנכי, קרוז וספילברג נהנו מפלא טכנולוגי של לתקשר מול עמיתיהם בסט של "נפלאות התבונה", רון האוורד וראסל קרואו, באמצעות מצלמה ששידרה תמונה בלבד. הדיאלוג מול הסט המרוחק בוצע באמצעות לוחות מחיקים. התוצאה שרואים בסרט, כפי שהיתה כוונת הבמאי, היא עולם מציאותי שלא שונה משלנו אלא בקדמה טכנולוגית, אבל ויזואלית נראה פחות טוב. אפילו השפעת עדיין חוגגת על האוכלוסיה ולא פוסחת גם על ראש המחלקה לגילוי פשעים בגילומו של מקס פון סידוב האגדי. לא סתם יאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של שפילברג, קיבל הוראות לתמונה הכי "מכוערת ומלוכלכת" שהשניים יצרו אי פעם ביחד. ספילברג גם דואג להזכיר שלכל חידוש יש צד שלילי, וכך תרמיל סילון של סוכן שורף המבורגרים במטבח של משפחה תמימה שלביתה מתגלגל מרדף משטרתי.

דוגמה נוספת לפאק בטכנולגיה שמודגש בצורה נהדרת על ידי דקויות בימוי ניתן לראות בסצינת הפתיחה. ביחידת הניבוי מתקבלת התראה על רצח שעומד להתרחש, אבל כשהסוכנים נוחתים בשכונה הם לא יודעים לאיזה בית להיכנס כי כולם נראים אותו דבר. ההתלבטות שלהם מודגשת על ידי קרוסלה מסתובבת וספרינקלרים פועלים, שהתנועה החצי מעגלית שלהם לכיוון הבתים היא המחשת הבלבול במיטבה. במאים אחרים (לא נזכיר כאן את שמו של מייקל ביי) פשוט היו לוקחים מצלמה ומסובבים אותה סביב השחקן מספר פעמים.

היום אנחנו עוד לא בחצי הדרך ל-2054 הדיסטופית של ספילברג, אבל כבר אפשר לראות את הדמיון המטריד בין החידושים שתוארו בסרט לבין אלה שהתפתחו בחיינו ב-20 השנה האחרונות. מסכים ומסכי מגע משתלטים על כל פינה, המשטרה עושה שימוש ברחפנים כדרך קבע, מכוניות אוטונומיות נמצאות בפיתוח, המטאוורס שואף להחליף את העולם המוחשי, והפרסומות הרבה יותר ממוקדות.

באחת הסצנות היותר מוכרות מהסרט, שלט פרסומת דיגיטלי בקניון מזהה את דמותו של קרוז לפי סריקת רשתית העין, קורא לו בשמו ומתאים לו פרסומות תוך כדי תנועה. סצנה דומה אפשר לראות ב"בלייד ראנר 2049", גם הוא נגזרת יצירתו של פיליפ קיי דיק. בזמנו הסיטואציה הזאת הייתה מרתקת ומגניבה. אבל למי מאיתנו לא קרה שדיבר על מוצר מסוים בשיחת חולין וכמה דקות אחרי כן נתקל בפרסומת לאותו מוצר בפייסבוק, או הוצף בפרסומות למוצרי תינוקות מיד אחרי החלפת הסטטוס ל"נשוי". אז אנחנו עדיין לא במצב ששלט פרסום יפנה אלינו אישית, אבל זיהוי ביומטרי בהחלט לוקח אותנו לשם.

בראיון למבקר הקולנוע רוג'ר איברט סיפר ספילברג: "רציתי שכל הצעצועים יתגשמו מתישהו. אני רוצה שתהיה מערכת תחבורה שלא פולטת רעלים לאטמוספירה, ועיתון שמעדכן את עצמו. האינטרנט צופה בנו עכשיו. אם הם רוצים. הם יכולים לראות באילו אתרים אתה מבקר. בעתיד, הטלוויזיה תצפה בנו ותתאים את עצמה למה שהיא יודעת עלינו. הדבר המרגש הוא שזה יגרום לנו להרגיש שאנחנו חלק מהמדיום. מה שמפחיד, זה שנאבד את זכותנו לפרטיות".

בפרדוקס קלאסי של ביצה ותרנגולת, לא ברור האם היתה לסרט השפעה על המדע בעולם האמיתי, כמו שההמצאות של סטנלי קובריק ב"אודיסאה לחלל: 2001" דילגו מהמסך הגדול לחיים אמיתיים. טכנולוגיות שמוצגות בסרט כמו מסכי המגע הפכו לחלק בלתי נפרד מהטכנולוגיה היומיומית כיום וכך גם מערכת סריקת רשתית שהפכה לנפוצה כיום. דווקא הכלי העיקרי שמוביל את העלילה, "המבט לעתיד", הוא המופרך ביותר מבין כל החידושים המוצגים בסרט וספק אם נזכה לראות כזה בימי חיינו. במציאות של היום, שבה פושעים אמיתיים מצליחים להתחמק מעונשם, מה יש לדבר על פושעים לעתיד. למרות היותה בדיונית לחלוטין והכי פחות מדעית, היכולת הזאת מעוררת מחשבה ודיונים אודות אופיה המוסרי, ויחד איתה על כל הגאדג'טים החדשניים שהיא מציגה. לעומתה, הסרט עצמו מתגלה ככל שעובר הזמן כמעין נבואה לעתיד שלאט לאט מגשימה את עצמה.