Seret מהעבר: 20 שנה ל-האחרים

במשך הרבה מאוד זמן אמא שלי לא הפסיקה להציק לי על כך שאני חייבת לראות את "האחרים" ושאני אסיים עם פה פעור ולא אפסיק להגיד כמה שהוא גאוני. בדיעבד, היא גם צדקה כי אמהות תמיד צודקת, אבל החלק היפה יותר בסיפור הוא שאני צפיתי בו 20 שנה מאוחר יותר ממנה, אולם הקסם עדיין נשאר ואולי אפילו היווה נקודת שיא בצמיחת תרבות האימה בקולנוע. למרבה הצער, כשאני משווה אותו לגימיקים של היום שפופולריים מאוד בקרב הקהל הרחב, לא בטוח שהוא היה שורד בין כל הליצנים ואפליקציות ה"אמת או חובה".

למי שטרם צפה הסרט של הבמאי הספרדי-צ'יליאני אלחנדרו אמנבר, מספר על גרייס (ניקול קידמן), אישה שבעלה עדיין לא חזר מהמלחמה בחזית למרות שהמלחמה כבר נגמרה. היא מגדלת את ילדיה לבדה בטירה ויקטוריאנית ודואגת להנחיל להם חינוך, ערכים ותרבות. שני ילדיה סובלים ממחלה מוזרה בה אסור להם להיחשף לאור יום ישיר. כאשר שלושה משרתים חדשים מצטרפים למשפחה, היא מאלצת אותם לקיים את החוק הכל כך חיוני לחיי הילדים - הבית חייב להיות חשוך כל הזמן, שום דלת לא תיפתח לפני שהדלת הקודמת נסגרת. החוקים הקפדניים של גרייס עומדים להיות מופרים. "האחרים" פלשו לבית והם מציבים בפני גרייס וילדיה אתגרים חדשים, אתגרים שמופיעים בדמויות של רוחות רפאים שהילדים טוענים שרואים ללא הפסקה.

בגלל העיסוק המאוד מרכזי בנושא האור והחושך, יש השלכה ישירה על המחשבה הרבה מאחורי השימוש בתאורה בסרט וזה לחלוטין תופס את העין באופן כמעט מיידי. הסרט, שמבוסס על הרומן "The Turn of the Screw" מאוד שקט, והוא לא משתמש בו כגימיק כמו ב"מקום שקט" אלא שקט שיש מאחורי הרבה מחשבה. המוזיקה מינימלית, הדיאלוגים קצרים ולא רועמים אבל כמו בכל מותחן טוב רגעי השקט נשברים לעתים.

[*]

"האחרים", הושפע באופן ברור ומובהק מהסרט "התמימים" (the Innocents) שיצא בשנת 1961. נושאים כמו פראנויה, מוות ועיסוק בעולם שאחרי מצביעים באופן מובהק על הקשר בין השניים. עלילת המותחן מבוססת גם היא על סיפורו של הנרי ג'יימס "The Turn of The Screw". אישה שמקבלת אחריות מהממשלה על שני יתומים ויחד הם עוברים לגור בתפאורה הכי מפחידה שתואמת לכל סרט אימה קלאסי - אחוזה שמהר מאוד גורמת להתנהגות מוזרה וביזארית. אם נביט על גרסה אפילו מודרנית יותר לסיפור -"מי מתגורר באחוזת בליי", הסדרה שיצאה בנטפליקס בשנה שעברה מבוססת גם היא על סיפור דומה וזכתה להצלחה רבה, אך היא גם היא התבססה יותר על הבהלה מאשר על הפחדה.

הצילום ב"אחרים" מרהיב והצבעוניות עשירה אבל עם עומק בניגוד למחשבה הרווחת כיום - ככל שמקום פחות צבעוני כך הוא מפחיד יותר. ההחלטה הזו היא שאפשרה לאמנבר להציג את הרעיון של רוח על המסך באופן ויזואלי, בייחוד כשחצי מהסצנות מציגות ערפל אפרורי. אמנבר חשף שבגלל הרצון שלו לשחק עם צל, השתמש בסצנות מסוימות בנרות ככלי התאורה היחיד מה שאפשר לו, יחד עם איפור לבן על פני הילדים, ליצור תחושה של פחד ו"על טבעיות". השימוש הגאוני במראות ובקריצה ההיצ'קוקית לזוויות צילום ולכליאת קצוות בתמונה מציגים באופן מובהק גרף מסוים בהתפתחות סרטי האימה שהיה במגמת עלייה התפתחותית עד נקודה מסוימת ומשם ביצע קפיצת ראש אל עבר התרסקות מוחלטת. סרטי המתח והאימה של פעם היו ברובם חכמים יותר ואני לא בטוחה עד כמה הם היו עובדים היום אצל הקהל הרחב.

האם הטוויסט נשאר מרשים? לחלוטין ולכאורה נראה שדווקא "האחרים" יכול לעמוד במבחן הזמן יחד עם סרטים כמו "החוש השישי" לדוגמה. אבל הבעיה העמוקה יותר טבועה במה שהקהל מבקש לראות היום, הוא כבר לא רוצה לפחד- הוא רוצה להיבהל. ולכן לצערי הז'אנר של סרטי רוחות אפלים שיושבים על התקן של סרטי אימה ומתח כבר כמעט ולא קיימים היום, תעשיית סרטי האימה השתנתה לחלוטין ובמקום לפחד ממה שנמצא בחושך אתה עסוק בלפחד מהליצן הבא או הנזירה שתקפוץ על המסך. הרבה מהתסריט מתבסס על הטוויסט בסיומו והוא חלק ממה שהפך את הסרט לכה זכור ומוערך כי הוא נסתמך על חכמת ה"בדיעבד". לאורך כל הסרט אנחנו מניחים שיהיה קאץ' כמו בכל סרט, רק כדי שכשיתגלה הקאץ' האמיתי- נישאר המומים כי זה לא סתם סרט מתח, זה סרט על תפיסה, על נקודת מבט ורעיון כללי הרבה יותר שאפשר להשליך על החיים עצמם.

אחרי שהסרט יצא הוא כמובן קיבל תגובות טובות מאוד וזכה בפרסים רבים ביניהם שמונה פרסי "גויה" (האוסקר הספרדי), והיה לסרט הראשון שזוכה בפרס למרות שלא נאמרה בו אף מילה בספרדית. בשנת 2016 נבחר על ידי 30 מבקרות ומבקרי קולנוע בישראל כחלק ממשאל בבלוג "סריטה" כסרט האימה הטוב ביותר של האלף החדש. אמנבר הגיע ל"אחרים" לאחר הצלחת הסרט "פקח את עיניך" (שעובד לאחר מכן לגרסה האמריקאית "ונילה סקיי"). אחרי הצלחת "האחרים", סרטו הרביעי משנת 2004, "הים שבפנים" בכיכובו של חוויאר בארדם, כבר זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סרטו הבא "אגורא" נחל כישלון קופתי ומאז לא הצליח לשחזר את הצלחת סרטיו הראשונים, אולם הוא ממשיך עד היום הוא לכתוב ולהלחין את סרטיו.

ניקול קידמן זכתה בפרס באפט"א על המשחק בסרט ומאז שמרה על מעמדה מאותה התקופה כאחת השחקניות הכי מוכרות בהוליווד וממשיכה לעשות תפקידים דרמטיים כמו ב"שקרים קטנים גדולים" ואף זכתה באוסקר על תפקידה כווירג'יניה וולף בסרט "השעות". אבל הכוכבת הגדולה כמעט ולא שרדה את התהליך ואף סיפרה כי במהלך החזרות החלה לחוות סיוטים בלילות שגרמו לה כמעט לפרוש מהתפקיד מתוך חשש שההתמסרות לתפקיד של גרייס, תגרום לה להמשיך לחוות את הסיוטים.

השחקנית האירית פיונה פלנגן זכתה בפרס מפעל חיים בשנת 2012, דורגה במקום ה-23 ברשימת השחקנים האירים הגדולים בכל הזמנים וממשיכה לשחק בטלוויזיה ובקולנוע עד היום, גם בגיל 79. כריסטטפר אלקסטון המשיך גם הוא לגלם מגוון רחב של דמויות בסרטים כמו ת'ור, בהפקות של ה"BBC" ואף שיחק מספר תפקידים בתיאטרון. לעומתם, שני הילדים אלקינה מאן (אן סטיוארט) פרשה ממשחק, וג'יימס בנטלי (ניקולס) שזכה אז בפרס השחקן הצעיר המבטיח ביותר על תפקידו, המשיך לשחק בתפקידים פחות מוכרים בשנים שלאחר מכן וכיום עבר לצד שמאחורי הקלעים ועובד כמנהל הפקה. "האחרים" קיבל מספר אזכורים בסרטי פרודיה על סרטי אימה כמו "מת לצעוק 3" ואפילו זכה לרימייק בוליוודי. באפריל 2020 הוכרז שנרכשו הזכויות לסרט והוא עתיד לקבל רימייק בהפצת ובהפקת יוניברסל.