האישה ששרה ביקורת סרט

קצת עצוב, אבל בינתיים שנת 2011 לא בדיוק ספקה לקהל הצופים סרטים חזקים ורבי עוצמה. הסרט "האישה ששרה" שיוצא באיחור אופנתי כמו מרבית סרטי האיכות בארצנו, מצליח להציל במקצת את המצב בתקופה שבה אנחנו מוצפים בשוברי קופות הוליוודים שמטרתם המרכזית היא אך ורק לבדר וגם את זה הם בקושי מצליחים לעשות. הסרט שהיה צריך לצאת בבתי הקולנוע לפני חודשים ומאז נדחה מספר פעמים עד לרגע זה הוא יצירה סוחפת ומהפנטת שעל אף העלילה המורכבת והסצנות הלא קלות, קשה להסיר ממנו את העיניים.השחקנית לובנה אזבאל (זרים, גן עדן עכשיו) מגלמת את נאוול, פליטה ממדינה ערבית בדיונית שמתחוללת בה מלחמה אזרחים עקובה מדם בין נוצרים למוסלמים. נאוול שהופכת מאקטיביסטית המעוניינת בשלום ללוחמת גרילה המעוניינת בנקמה, מוצאת מקלט בסופו של דבר בקנדה. כאשר היא נפטרת היא מורישה לשני ילדיה מכתבים שמוציאים אותם למסע לאותה מדינה שאין בה שקט ושלווה. מסע למדינה שהמלחמה והשנאה שוכנות בה ובעצם בלתי ניתנות להפרדה כי הן חלק מהאישיות שלה. המסע יחשוף את שני ילדיה התאומים לעברה הכואב של אמם. השניים ילמדו על ההיסטוריה של המדינה ממנה הגיעה האם ובדרך יחשפו גם הפערים התרבותיים בין שני הצעירים המערביים לתושבי המקום. כדי לא לחשוף יותר מדי מההתפתחויות העלילתיות המאוד מפתיעות המתחוללות בסרט ניתן לסכם שהתוצאות יגרמו למועקה לא רק לבן ולבת שהגיעו לאותה מדינה מסתורית כדי ללמוד על זהותם ומשפחתם אלא גם לצופים המופתעים וההמומים.מדוע הבמאי דניס וילנו בחר לא לציין שמדובר בלבנון אלא להשתמש בפיקציה בדיונית? לא ברור. אם הסרט היה מתרחש בישראל כנראה לא היו משתמשים בשם של מדינה אחרת כי ישראל והעיר תל אביב מוזכרים בסרט. הסרט מבוסס על מחזה של וודגי מואוואד, שמשפחתו נמלטה מלבנון לפריס ומשם למונטריאול ויש בה אלמנטים אוטוביוגרפים של משפחת המחזאי. "האישה ששרה" הוא סרט אמיץ על אישה חזקה שנלחמה על האמת שלה ושלמה על כך מחיר כבד. זהו סרט על המחיר שנשים משלמות בארץ שסועת קרבות ואכולת שנאה, על קנאות דתית עיוורת, והתוצאה הופכת קרביים, אולי זה לא הסרט המושלם לימי הקיץ החמים שבהם הצופה רוצה בעיקר להנות מקומדיות קלילות וסרטי פעולה לא מחייבים, אבל מדובר בקולנוע משובח ואיכותי מהסוג שאסור להחמיץ.