הסרט ההודי הראשון מזה שנים רבות בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן זכה בפרס הגדול של חבר השופטים וגרף ביקורות נלהבות מהתקשורת הבינלאומית במהלך הפסטיבל, ובצדק רב. הבמאית/תסריטאית פיאל קפאדיה בסרט הקולנוע השני שלה מביאה אל המסך את סיפורן של אנו ופרבה, שעובדות כאחיות בבית חולים במומבאי. הן חולקות דירה קטנטנה. שגרת יומן נעה בין עבודה בבית חולים, בילוי עם מחזרים ושיחות בדירה. בעלה של פרבה חי בגרמניה ועובד במפעל. היא לא ראתה אותו שנים ולא התחתנה איתו מאהבה.אנו הצעירה מקיימת רומן אהבים נוגע ללב עם בחור צעיר שהיא בטוחה שהוריה לא יקבלו בהבנה וינסו לשדך לה מישהו אחר ממעמד חברתי גבוה יותר ומשיוך דתי שונה. הן נוסעות לעיירת חוף עם חברה שלישית מעבודתן, שסולקה מדירתה אחרי שחברת קבלן רכשה את הבניין כולו. על החוף בבית הקטן, כאשר הן משתחררות מהמוסכמות החברתיות ומהעיר הגדולה, החונקת והמזוהמת, הן יוכלו לראשונה באמת להיות הן עצמן בטבע הפראי.
פרסומת
הגיבורה הרביעית של הסרט היא מומבאי על כל הפאר והכיעור שלה. פיאל קפאדיה מתארת אותה כעיר רומנטית אך גם דיסטופית. עיר שחיה ונושמת את העבר, ההווה והעתיד. אורות ניאון, ופנסי רכבים חולפים, המתנגשים בגשמי מונסון. דירות מרופטות בבניינים שאינם מתוחזקים, רכבות צפופות, חניונים חשוכים שבהם אוהבים יכולים לממש את אהבתם בסתר לצד המולת השווקים הומי אדם עם סחורה פלסטית צבעונית. פינות של קדושה, תחושות של מיסטיקה קדמונית לצד זוהמה. ילדים מתרוצצים ברחובות מטונפים, נשים עייפות החוזרות מהעבודה וגברים שאין לדעת במה הם מעוניינים. קפאדיה מנהלת רומן של אהבה-שנאה עם מומבאי. הרגשות צובעים את המסך בתחושות כל כך אמיתיות, כאילו העיר עצמה חיה ונושמת והצופים באולם הקולנוע מקשיבים לפעימות הלב שלה.הסרט לא היה יכול להגיע לשיא האמנותי המפואר ללא שלוש שחקניות כל כך מעולות - קאני קוסרוטי המגלמת את פראבה, אחות בכירה ומנוסה, אישה רצינית, אחראית, אדיבה, אבל גם מאוד בודדה. היא מפלרטטת בעדינות עם רופא, אך חוששות מהתחושות שעולות בה. לעומתה מי שמייצגת את הדור החדש של הנשים ההודיות היא דיוויה פראבהא המגלמת את אנו, עמיתתה הצעירה יותר ושותפתה לדירה. אנו מסרבת להתחתן עם מי שמשפחתה רוצה לשדך לה, היא אישה יצרית, ספונטנית, הפועלת לפי הלב. היא בלתי ניתנת לדיכוי, היא מאוהבת בצעיר מוסלמי, כאשר היא יודעת שמשפחתה וגם משפחתו לא יאפשרו להם להתחתן.
השחקנית השלישית המייצגת את הדור הנשי הוותיק היא צ'איה קאדאם המגלמת את הטבחית של בית החולים, פרוואטי. היא לכאורה זאת שסופגת את המציאות האכזרית של מומבאי כאשר היא מגורשת מבית הדירות שלה אחרי שני עשורים כחלק מתהליך הג'נטריפיקציה שהעיר עוברת. אנשים עניים ללא זכויות מושלכים לרחובות כדי שהעיר תוכל לבנות גורדי שחקים נוספים לעשירים ובתי מלון יקרים לתיירים. שתי הנשים הצעירות הן המבט אל העתיד שיכול להיות טוב יותר, אבל סיפורה של פרוואטי הוא ההווה. זוהי המציאות שלא מפסיקה להכות בחוזקה באזרחי הודו תחת המשטר הקפיטליסטי-דיקטטורי, מה שמביא את השלוש לצאת למסע אל כפר הולדתה של פרוואטי הממוקם בין חוף ים פראי לג'ונגל מסתורי."כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרט יפהפה ויזואלית. המצלמה אוהבת את גיבורותיו וגם גיבוריו אבל באופן טבעי ולא מיופייף. הצילום מתמקד בחלונות שנפתחים ברוח, במדים של האחיות בבית החולים, באולם הקולנוע המיושן, במסעדות העממיות, בדלתות הרכבת שנפתחות ונסגרות ובהמונים שיוצאים ונכנסים ביניהן. כולם מסתובבים במומבאי הגשומה והבוצית. אנשים שנעקרו מבתיהם, אנשים שמגיעים מהכפרים כדי למצוא עבודה. בתוך כל האנדרלמוסיה רבת הצבעים והרעשים הם מוצאים תקווה, נחמה ואמונה שאולי יהיה טוב. מומבאי עיר של חלומות וכולם חלק מאותו חלום, אפילו אם הם מקבצים נדבות ברחוב. ישנה תחושה שאף אחד לא מוכן לוותר על החלום, על הרצון להיות חלק מהעיר, גם אם הסיכוי שהחלומות יתגשמו הוא אפסי עד לא קיים. זה גם מה שהופך את היצירה הכל כך מיוחדת הזאת למורכבת ורבת גוונים.הסרט הוא יצירה קטנה אך כל כך גדולה שמצליחה בעדינות אין קץ להשתחל עמוק אל תוך הלב של הצופים. כבר ראינו המון סרטים על נשים פשוטות שחולמות להגשים את עצמן. ראינו המון סרטים על הודו ומומבאי. אבל הסרט המיוחד הזה מצליח בדרכו הלירית לעשות זאת באופן הכי לא בנאלי, הכי צנוע והכי יפהפה שיכול להיות. על החוף, בפאב שבו הברמנית מרקדת עם עצמה בתחושת חופשיות מעצימה וכאשר הגיבורות צופות אל האופק, אל התקווה, אנחנו יודעים שגם לנו הצופים יש סיכוי לעתיד קצת יותר טוב. סרט כל כך קטן, אבל כל כך גדול.
בעל אופי וסגנון משל עצמו אבל סטטי מידי. יש תוכן ומשמעות,אבל דורש המון סבלנות, ולא לכל צופה יש. סרט על אנשים פשוטים ומעוטי יכולת במסגרת חברה שמרנית. משחק טוב של השחקנית הראשית.פוטנציאל טוב שפוספס במידה מסויימת.
סרט איטי וארוך, עוסק בחיים האומללים של אנשים עניים ומעוטי יכולת בהודו, הגם שמדובר בדמוקרטיה הכי גדולה בעולם. עוד סרט מטרנד של סרטים דמויי דוקו של השנים האחרונות- כמה ימים בחייהם של אנשים אומללים אי שם בעולם. הבעיה היא שהסרט לא מרגש את הצופה. פספוס גדול
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור
ALL WE IMAGINE AS LIGHT
סרט מאוד מעניין, מקסים, פיוטי, יפהפה, עדין ומרגש. התרבות ההודית מרתק. מי שקורא את התקציר וביקורות באינטרנט, מבין מיד שלא מדובר בסרט אקשון. כולל כתוביות באנגלית שזה חשוב מאוד. מומלץ מאוד לצםות בסרט.
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות