סרטו החדש של הבמאי חיים בוזגלו מתרחש בימים שקדמו לתוכנית ההתנתקות. ראש השב"כ אוסף קבוצת מומחים האחראית על מציאת הרוצח הפוטנציאלי של ראש הממשלה, המתעתד להופיע באירוע פומבי חרף האיומים על חייו. במקביל עוקב הסרט אחר ארבע דמויות אשר לכולן מניע, אמצעים והזדמנות (מתנחל אלים המאבד את ילדו בתקרית ירי, שמאלנית המנהלת רומן עם מבוקש מהגדה, רופא ספרדי ששכל את משפחתו בפיגוע ופלסטיני צעיר המאוהב ביהודיה). בעוד שמסירותו של ראש השב"כ גובה ממנו מחיר במישור האישי, הצוות שלו שב ונתקל באותם ארבעה חשודים. ככל שהאירוע מתקרב, כך גובר הלחץ עד חשיפת הפנים האמיתיות של המתנקשים הפוטנציאלים.לכאורה יוצר הסרט 'סרק, סרק' רושם של בעל מבנה מותח ואפקטיבי. ואכן, על הדף, מדובר במארג נרטיבי סבוך ומעניין בו כל אחד מהחוקרים מוצא את עצמו מקושר לאחד החשודים, העוברים מסע אישי לקראת ההפיכה לרוצח פוליטי. אפילו נשמע חתרני. אך אז מגיעה האמת המרה- הסצנות חסרות אנושיות ומורכבות, אין שום משחק בין טקסט לסאב-טקסט והדמויות חד צדדיות. רוב הדברים נאמרים ישירות כהצהרות דרמטיות או ייבבות בכי מלאות פאתוס. הטוויסט המובטח לנו בחשיפת 'הפנים האמיתיות' של הרוצח (מעין 'לעולם לא תנחשו מי זה'), הוא לא תוצר של מורכבות הדמויות, כזו שלא יכולנו לשער, אלא מדובר בקפריזה תסריטאית בה שונו מאפייני דמות רק לשם אלמנט ההפתעה.
פרסומת
דווקא החלק המעניין ביותר בסרט אינו ממטופל כלל- ההתמודדות המתישה עם הפראנויה הבלתי פוסקת. האם זאת היהודיה ששוכבת עם ערבי? האם זה הערבי ששוכב עם יהודיה? האם זה בכלל רבנים המבצעים 'פולסא דנורא'? (והרשימה הסודית של השב"כ עוד ארוכה)- כולם מפוחדים, כולם מסתכלים מאחורי הגב, וכולם חשודים. אך בעצם בוזגלו מניח את התפיסה ההיסטרית של 'מכל כיוון קמים עלינו לכלותינו' כמובנת מאליה ובקושי דן בהשפעה שלה על חיי הדמויות. כך, למרות שראש השב"כ הולך ומאבד את משפחתו בחקירתו התובענית, אין כאן באמת דיון על אובססיה, אלא רק באסה כללית מכך שיש מחיר אישי למלחמה צודקת.הסרט מתעסק בפוליטיקה הישראלית בת זמננו אך מנסה להתחמק מאמירה פוליטית קונקרטית על ידי ערב רב של קלישאות, המובאות (לפחות זה) בשטחיות זהה- המוסדניק המסתורי אך הרגשן, האקדמאית המפתה עם השמלה הקצרה מדי, חובש הכיפה הצדקן, הערבי המתוסכל אך טוב הלב וכו'. כאשר מדובר בנושאים ביוגרפיים, ועדיין מאוד רלוונטיים, בהיסטוריה המקומית (רצח ראש ממשלה, דמותו המורכבת של אריאל שרון ותוכנית ההתנתקות), מדובר בחטא כפול- הבחירה לטפל בנושא טעון, מבלי ניסיון אותנטי להתעסק במורכבותו.
שם הסרט מתייחס לצעקה 'סרק,סרק' שנשמעה מיד עם הירי על יצחק רבין ויש החושדים שמצביעה על תיאוריית קשר בה הרוצח שנתפס איננו האחראי האמיתי. רצח רבין מרחף בכל רגע מעל הסרט הנפתח בקטעים דוקומנטיים מהרצח ואחריו. אבל אין כאן קונספירציה חתרנית של 'מי עשה את זה באמת?'. למרות ריבוי הדמויות וקווי העלילה וה'הפתעה' בסוף, קיימת תשובה ברורה. יותר מכך- הקו בין שומרי החוק למאיימים לשבור את הסדר החברתי, לא באמת מתערער. הרוצח הוא לא 'אחד מאיתנו' אלא 'אחד מהם'- מההזויים ומהאלימים. האמירה הספק-אמיצה היחידה שניתן לחלץ קיימת בסיומת ובה קטעים דוקומנטריים המציגים את ההתנתקות יחד עם נפילתו של אריאל שרון למשכב, לאחר הצגת טקס ה'פולסא דנורא'...אך ניכר שהשחקנים עושים כמיטב יכולתם עם הדמויות-הלא-מפותחות-במידה-הראויה, בעיקר אלו שעוד קיים בדמותם שמץ של דו-צדדיות, כמו הגיבור, המגולם על ידי עמוס לביא ז"ל בתפקידו הקולנועי האחרון. ובכל זאת נראה שמדובר בסרט-ייצוא המציג סטריואטיפים שונים בחברה הישראלית בת זמננו, בלי דיון אנושי ואמיתי. התוצאה היא מותחן סתמי, לא מפתיע אך גם לא משעמם מדי. לחובבי הז'אנר בלבד, וגם זה בחסד.
סרק, סרק (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות